1. בפורטוגל יש אישה שמנסה לפתח משוואה שתחשב כמויות של געגוע. פגשתי אותה בקיץ האחרון. סיפרה לי שזה הספורט הלאומי שם. שכל ההיסטוריה שלהם מבוססת על אנשים ששטו למסעות בלב הים ולא חזרו. שמאז כל אחד בפורטוגל מתגעגע למישהו, גם אם הוא לא ממש בטוח למי.
2. "כלומר, זה לא בדיוק געגוע. זאת מילה קצת אחרת בפורטוגזית" היא הבהירה. אמרה שלמילה הזאת אין תרגום מדויק בשפות האחרות. "Saudade" הם קוראים לזה. ההגדרה הכי טובה שהיא הצליחה לחשוב עליה זה: "להרגיש את הנוכחות של האין". אמרה שבעיניה זאת תחושה קצת מדויקת יותר. כי כשאתה מתגעגע אתה מרגיש שמשהו חסר לך בחיים, אבל ב"Saudade" אתה מרגיש ממש את האין בכבודו ובעצמו.
3. הסמנטיקה מסובכת לי, אבל המשוואה שלה דווקא פשוטה. היא טוענת שגעגוע זה בעיקר עניין גאוגרפי. שככל שאדם נמצא רחוק יותר, הגעגוע אליו גדל בהתאמה. חשבתי על זה קצת, ואז סיפרתי לה שפעם הודעתי לסבתא שלי שאני הולך לטיול של חמישה ימים בצפון. היא מיד שאלה "מה יש לך לחפש שם כל כך רחוק?", אבל כשסיפרתי לה על הטיול הזה, של חודש בספרד ופורטוגל, היא חייכה ואמרה ש"ספרד זה טוב. ספרד זה קרוב".
4. כי מרחק זה כנראה אף פעם לא עניין גאוגרפי בלבד. זה מושג הרבה יותר אישי מזה, שמבוסס על אינספור החוויות שאדם עובר במהלך חייו. סבתא שלי בילתה כמה שנים מהחיים שלה בדרום אמריקה. מאז היא אוהבת ספרדית וטלנובלות בערוץ "ויוה", והעולם הלטיני כולו נראה לה קרוב יותר מאיזה יער ליד קריית שמונה. ואולי זאת גם הסיבה שבכל פעם שאני נוסע, ההורים שלי מתקשרים ומספרים לי פרטים משונים על המקום שבו אני נמצא. אומרים, "רק רצינו שתדע שיש שם פסטיבל גדול עכשיו", או "היית מאמין שתמנון זה המאכל הלאומי שלהם?"
5. כי אולי הם פשוט עלו על שיטה משונה שמקצרת את המרחק. ועם כל פרט קטן כזה שהם מתעקשים למצוא, הם מושכים אותי אליהם, מכריחים את היבשות להתקרב זו לזו. ומאז שהבנתי את זה, אני עושה אותו דבר. מנסה לחשוב איך להחזיר אליי אנשים שרחוקים. מקשיב לאיזה שיר בשפה שמקיפה אותם, או קורא ערך אקראי בויקיפדיה על אותו מקום מרחוק. מנסה לשחק עם המשתנים במשוואה. להפחית, ולו לרגע, את מידת הגעגוע.
פוסטים 