1. ולקראת סוף של טיול ארוך בחו"ל, אני חושב על כל האנשים בדרך שאמרו לי שאני חייב לעשות דברים. חייב לצאת לאנפורנה ולאגמים הקפואים. חייב להיתקע לפחות שבוע בסן פדרו. חייב, אבל ממש חייב אחי, להגיע להוסטל של ההודי ההוא בדרמסלה שמסלסל עומר אדם. אני לא מדבר על אלה שממליצים, שמציעים לבדוק את האופציה. אני מדבר על אלה שמבהירים שעם כל הכבוד לרצונות הפרטיים שלך כיצור אוטונומי, יש דברים שאסור לאף אחד לפספס, אחרת "לא באמת היית שם".
2. כל החיים בעצם, אתה פוגש את האנשים האלה. הם מגיעים בכל מיני צורות גדלים ותלבושות. מדודה שמסבירה לך שחייבים היום תואר פרקטי ועד הבחור בחברת פלאפונים שרומז שחיים בלי אייפון 6 זה לא באמת חיים. ואתה הרי יודע שהם מזיינים את השכל. שיש אינסוף דרכים לבחור ולחיות, ושהרים יפים אפשר למצוא גם באיזה חור באלבניה. אבל עדיין לחלקם, אם לא לרובם, אתה נוטה להקשיב.
3. כי משהו בביטחון הזה בקול שלהם שמבלבל אותך, וכי תכלס, אתה יודע שלא באמת תספיק הכל. כי כמה זמן כבר יש לך כבר לחיות בעולם הזה? 70-80 שנה גג? ואתה הרי רוצה לדעת שבזמן המועט שקיבלת סימנת ויי על הדברים שחייבים לעשות. שלא תגיע לבית אבות ותגלה שההבדל בין אושר לחרטה בחיים האלה באמת היה חצי יום שחייה עם כרישי לוויתן באסילה מוחרס.
4. ובשלב מסוים גם אתה מתחיל להגיד לאנשים שהם חייבים לעשות דברים. מחקה באופן מרשים את הטון הרציני הזה ששמעת מספיק פעמים בעצמך. מגיע למצב שגם אם תפגוש את איינשטיין בעולם הבא, תגיד לו שתורת היחסות זה אחלה והכל, אבל תכלס, מי שלא אכל באבו חסן לא באמת חי את החיים האלה עד הסוף.
5. ואני ככל שהזמן עובר אני מעדיף לקבל את העצות שלי מאנשים מבולבלים. מאלה שמציעים לך לעשות משהו ורגע אחרי מתחרטים. ששותקים כמה שניות בין משפט למשפט. שלפעמים, בשלב מסוים בשיחה פשוט נאנחים ואומרים לך שבתכלס, אין להם באמת שמץ של מושג. אולי כי אלה שמהססים מבינים שהעולם הזה קצת מורכב מידי בשביל שלכל התלבטות תהיה תשובה נחרצת. ושאולי, לפעמים, הדרך הכי טובה להגיע למקומות שרצית, זה לא ממש לדעת לאן אתה הולך.
פוסטים 