יעדים

1. לפני חמש שנים נסעתי עם שני חברים לטיול של חודש בשביל ישראל. שלושתנו היינו קצת אחרי השחרור מהצבא, וכל ההכנות לטיול נראו כמו הכנה למבצע צבאי, אבל ברוח של מבצע סבתא. היו אוסף של ישיבות, מסמכי אקסל ורשימות ציוד לקראת הטיול. בטעות חשבנו שאנחנו נוסעים לערבות סיביר ולא שעתיים מהבית, אז מצאנו את עצמנו עם ציוד מיותר לחלוטין, כמו מגן רוח לגזייה, קערות מתקפלות ומאה קילו אורז למקרה שתפרוץ בצורת.

2. הימים הראשונים היו קשוחים. כל יום היה לנו יעד יומי של מספר קילומטרים מוגדר, עם נקודות עצירה איפה נמלא מים ואיפה נישן. מצאנו את עצמנו מסיימים את הימים מותשים, ממהרים לישון כדי להספיק לצאת לפני הזריחה ולעמוד ביעד גם למחרת. נהננו מהנופים והאתגר, אבל בכל עצירה קטנה התגנבה המחשבה שיש נקודה שצריך להגיע אליה עד סוף היום.

3. כשהגענו לכנרת, הגדרנו בלו"ז כמה שעות הפסקה. ישבנו מול המים ונחנו קצת. לידנו ישב בחור עם משקפיים. הוא הציע לנו תה ושאל אם אנחנו שביליסטים.
אמרנו שכן.
הוא שאל אם אנחנו נהנים.
אמרנו שכן. "למרות שלא קל".
הוא שאל מה לא קל, ואמרנו שכנראה אנחנו עוד לא רגילים לקצב.
"מי קובע את הקצב?" שאל.

4. זאת לא הייתה שאלה פילוסופית על מהות החוויה של הטיול, אלא שאלה טכנית ובסיסית מאד. אבל אני מודה שעד שהוא שאל אותה, לא חשבתי עליה לעומק. קבענו את קצב ההליכה לפי ספר טיולים שהיה לנו. היו שם המלצות מעולות ומפות עם תוכנית הליכה ברורה ומסודרת. ספר הטיולים עזר להבין לאן וכמה הולכים כל יום, אבל היו חלקים שהוא הפריע. בדיעבד אני חושב שהקפדנו ללכת לפי תוכנית מוגדרת לא כי היינו צריכים, אלא כי ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את הלא נודע שבחוויה.

5. הקיץ אני כותב את הספר השני שלי, ובאופן משונה, התהליך דומה להליכה בשביל ישראל. יש כמות מילים שאני מנסה לכתוב בכל יום, ומבנה כללי של הסיפור שאני מנסה לעבוד לפיו. יש ימים מתישים, וכאלה שעוברים מהר. אם לא השביל, יכול להיות שהייתי מתעקש לעמוד ביעדים קבועים, לא משנה מה. אבל אם יש משהו שלמדתי מהטיול ההוא, זה שמפות מסודרות ותוכניות עבודה הן תמיד רק אפשרות אחת. לא צריך לברוח מהלא נודע בעזרת תכנונים מפורטים, כי הוא אמור להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה. מותר לשבור את הקצב. מותר לצאת מדרך מוכרת בשביל מעיין או עצירה בחוף יפה. כדאי לדעת מה היעד, אבל במקביל, גם מתי כדאי לפספס אותו.