1. כל מונדיאל מזכיר לי מי אני כבר לא אהיה. הרי קצת אחרי שצפיתי בפעם הראשונה במשחק הגמר, בין צרפת לברזיל, העברתי לפחות שנתיים מהילדות שלי במחשבה שאני עוד אהיה שם בעצמי, כשוער של נבחרת ישראל (הציפיות המוגזמות שלי מהנבחרת זה נושא לפוסט אחר). הייתי בטוח בזה לגמרי, ב-100 אחוז. רק שעם השנים, האחוזים הלכו וירדו. מ-100 ל-75 אחוז, מ-75 ל-40. ואני מוכרח להודות במידה של מבוכה, שזה המונדיאל הראשון בחיי שאני כמעט ומשלים עם המציאות שאני כבר לא אזכה לשחק שם.
2. וזה אחד הדברים שמבאסים בלגדול לתוך העולם הזה. ההבנה שהולכת ומתחדדת עם השנים שכל בחירה הכי קטנה, זאת בעצם גם הבחירה לא לעשות מיליון דברים אחרים. שכל יום שעובר מרחיק מהאפשרות שתספיק להיות גם מסי וגם מייקל ג'ורדן באותם חיים. והאמת היא, שגם אם תהיה נחוש מאד להיות מסי הבא, הסטטיסטיקה ממש לא בצד שלך.
3. במונדיאל האחרון ב-2014, אני ועוד חבר הבנו פתאום שנייאמר, הכוכב הגדול של נבחרת ברזיל, הוא בדיוק בגיל שלנו. באותו רגע כבר היינו ממש מוטרדים מהאפשרות שלא נגשים את חלום הילדות שלנו. אז בין משחק למשחק, המצאנו תאוריה שתנסה לתקן את המצב. קראנו לה תאוריית "אלוף הבדמינטון הסודי".
4. התאוריה הזאת מבוססת על ההנחה שיש בעולם אלפי, אם לא עשרות אלפי ענפי ספורט. כדורגל הוא אומנם הפופולרי שבהם, אבל בסוף זה רק ענף אחד, וגם אם מישהו ירצה מאד, הוא לא יספיק להתנסות בכולם. זה משאיר את האפשרות התיאורטית, שאי שם בעולם, בטורקמניסטן למשל, יש ענף ספורט פופולרי שבו יכולת להיות שחקן מצטיין ואתה בכלל לא ידעת. ובעצם מישהי יכולה להעביר חיים שלמים כסוכנת ביטוח, בלי לדעת שבנסיבות טיפה אחרות, היא הייתה יכולה להיות סרינה ווילאמס של הבדמינטון העולמי.
5. ושלא תבינו לא נכון, הסיכוי התיאורטי שתהיו אגדות ספורט עדיין קלוש להחריד, אבל לפחות הוא תמיד נשאר קיים. וזה שכרגע דברים נראים די תקועים בחיים, ואתם עושים תואר או עובדים בעבודה שלא הולכת לשום מקום, לא אומר כלום. כי אולי ברגעים אלה ממש, יש איזה מורה לספורט בגבעת שמואל, שממציאה ספורט שתפור בדיוק למידות שלכם. ואולי החוק הזה לא חל רק על ענפי ספורט, אלא על כל מיני רגעים מבאסים בחיים. כי בעצם יש סיכוי שעוד מעט דברים תכף יסתדרו, אתם פשוט עדיין לא יודעים.
פוסטים 