מקום וזמן

1. האמת, זה הקורס שהכי חיכיתי לו השנה באוניברסיטה. נלחמתי כדי להשתתף בו למרות שלא היה מקום, שלחתי מיילים לכל העולם עד שהעניין הסתדר. בשיעור הראשון ישבתי בשורה השנייה וסיכמתי בנקודות את ההרצאה, היא הייתה מעולה. בשיעור השני איחרתי בחמש דקות. לשיעור השלישי לא הגעתי. ברביעי הייתי בפייסבוק שעה ורבע.

2. באופן משונה, הייתי מודע לחלוטין לתהליך ההידרדרות. התאכזבתי מעצמי שוב ושוב, לא הבנתי למה אני בוחר לבזבז את הזמן שלי על שטויות, במקום להקשיב להרצאה שאני יודע שתעניין אותי. כל שבוע הייתי מחכה לשיעור הבא, מבטיח לעצמי שהפעם אני מתאפס על עצמי, רק כדי לשבור את המילה של עצמי בדיוק חמש דקות אחרי לטובת צפייה בסרטון של חתול מנגן בצ'לו.

3. ואם יש דבר אחד שהיה לי ברור לאורך כל הקורס, זה שהייתי שם במקום, אבל לא הייתי בזמן. פיזית הייתי בחדר, ישבתי מול המרצה. אבל התודעה שלי התעקשה ללכת למקומות וזמנים אחרים. קראתי כל כתבה באינטרנט שהרחיקה אותי מהמחשבה שיש עוד חצי שעה לסוף השיעור, דאגתי מהמבחנים שיהיו לי בעתיד, חשבתי על טעויות שעשיתי לפני כמה ימים. ניסיתי לעשות הכל כדי שהעכשיו יצמצם למינימום.

4. ופתאום זה נראה לי מאד מורכב, הניסיון הזה לדייק יחד את המקום והזמן. להיות במקום עם הגוף והראש במקביל. הרי יש כל כך הרבה רגעים בחיים שהזמן והמקום מופרדים זה מזה. כי לפעמים אתה גם במשמרת מעפנה בעבודה, אבל גם בטיול בויאטנם שאולי תיסע אליו יום אחד אם תחסוך מספיק כסף. גם בקו 29 בדרך לים, אבל גם במשחק של הפועל שהפסידה אתמול 3-0.

5. כל כך הרבה שלטי פרסום מלאים בדרישה לחיות את הרגע. להיות תמיד נוכח בכאן ועכשיו. אבל אולי לפעמים צריך לתת מקום גם לפער. להשלים לפעמים עם המרווח המשונה שמתקיים בתוך הגוף, בין המקום לזמן. כן, הייתי צריך להקשיב יותר בקורס. הייתי צריך להתאמץ יותר. פעם הבאה אני גם אדאג שזה יקרה. אבל יש מקרים שאפשר גם להניח לדברים להישאר סדוקים. לדעת שזה בסדר שיש מידה של חרטה. כי לפעמים רק מתוך הטעויות, אדם יכול ללמוד את עצמו.