1. פעם התעסקתי המון בשאלה איפה נמצאים החיים? בתכלס, איפה המקום שבו קורים הדברים החשובים באמת? היו תקופות שהייתי בטוח שהחיים נמצאים בקומות הגבוהות של כמה מגדלים בניו יורק. שכל שאר העולם זאת תפאורה מושקעת, אבל שבסוף, ההתרחשויות הכי מעניינות ומלהיבות קורות שם. שכל האנשים בעולם עובדים ומתרוצצים, אבל בעצם הם חיים גרסה פחות מלהיבה של הדבר האמיתי.
2. אחר כך הייתה תקופה שהייתי בטוח שהחיים קורים על פסגות של הרים וליד כמה נחלים. עמוק בתוך הטבע. כמה שיותר נידח ובקצה יותר טוב. וכל מי שחי בעיר עובד שעות כל יום, לא מבין שהוא בכלל מפספס את הנקודה. שהחיים זה לא קידום בעבודה או מכונית חדשה, אלא קפיצה לתוך אגם ושינה בצל של כמה עצי אלון.
3. באותה תקופה נורא הטרידה אותי המילה מרכז. מרכז הארץ. מרכז מסחרי. מרכז עסקי. מרכז מבקרים. הרגשתי כאילו מישהו מנסה להצביע בעקשנות ולהגיד – פה, פה בתכלס מתרחשים הדברים. פה אתה צריך להיות. כלומר, זה מאד נחמד שהעברתם חיים שלמים בקצה המדינה, אבל האמת שפספסתם את העיקר. כאילו החלומות והרגשות של אנשים בין גדרה לחדרה מדויקים יותר ממקומות אחרים.
4. זה עדיין מטריד אותי האמת. לא המחשבה שיש מקום שבו קורים החיים, אלא שכל הזמן יש אנשים שמנסים לשכנע אותי שיש. שאם אני רק אגור בעיר מסוימת, או אטייל במקום ההוא, או אעבוד בעבודה ההיא, אז אני באמת אחיה. שהחיים והבחירות של שבעה מיליארד אנשים אחרים בפלנטה נורא נחמדות, אבל בתכלס מי שלא גר בפרויקט הדירות החדש בהוד השרון, תמיד יפספס משהו בעולם.
5. אני כבר מזמן לא חושב שיש מקום שהחיים קורים. אני גם נוטה לסמוך פחות על אנשים שטוענים שיש מקום שבו החוויה הקיומית עוצמתית יותר מכל מקום אחר. אבל אני כן חושב שיש רגעים בהם תחושת החיים מהדהדת יותר. והתחושה הזאת יכולה להדהד על גבעה בדרום. אבל גם ברחוב ירושלים. גם בחוף ים ריק, אבל גם בקניות סופר-מרקט ברמת גן. ואולי זה האתגר. לא לחפש את החיים רק בקצה או במרכז, אלא גם במרחב הלא קטן שביניהם.
פוסטים 