ניצב

אתמול דיברתי על כתיבה והספר שכתבתי בבית אבות בכפר סבא, בפני כמאה קשישים וקשישות נחמדים. עשר דקות אחרי שהתחילה ההרצאה, מישהו בקהל התחיל לזרוק הערות. הוא ישב רחוק אז לא הצלחתי להבין מה הוא אומר, אבל כל כמה דקות הוא מילמל כמה מילים. אנשים בקהל אמרו לו להפסיק, שזה מפריע לכולם, אבל הוא המשיך בשלו. בסוף ההרצאה, הוא ניגש אליי, והדבר הראשון שהוא אמר היה "אני אגיד לך את האמת, לא הקשבתי למילה שאמרת". אני מודה שהתבאסתי לשמוע. רגע אחרי הסביר שבתחילת ההרצאה אמרתי משהו על המשפחה שלי. שאותו רגע הוא הבין שאני הנכד של פרידה גפן. שהם גדלו יחד בעיירה לידא, היו חברי ילדות, אחר כך היו גם בסיביר כשהגלו את שתי המשפחות לשם. אמר שהוא לא ראה אותה עשרות שנים. שהוא חייב לדבר איתה. התקשרתי לסבתא שלי, סיפרתי לה על העניין, היא לקחה את המספר ומיהרה לנתק.

אתמול הם דיברו בפעם הראשונה אחרי יותר מ-50 שנה. אחר כך אמרה לי שהמון זמן אף אחד לא קרא לה פריידל'ה, הכינוי שלה כשהייתה ילדה. היא התרגשה, אמרה שקבעה איתו שיפגשו, ואני חשבתי לעצמי כמה נחמד להיות לפעמים רק ניצב בסיפור יפה של מישהו אחר.