ניצחון

אם החיים היו סרט הוליוודי, קרואטיה הייתה לוקחת אתמול את הגמר. זה היה אמור להתחיל בדקה ה-81 או 82, בדיוק אחרי שאחד מהפרשנים היה אומר, "נראה שהגביע בדרך לפריז". בשלב הזה בתסריט, מודריץ' היה אמור לעבור שלושה שחקנים בהגנה הצרפתית, ולבעוט כדור עקום שאיכשהו נכנס. כמה דקות אחרי היה מגיע עוד גול בנגיחה. הארכה. פנדלים. צרפת מחטיאה אחד. קרואטיה מבקיעה. רמי וייץ משחרר שאגה לאוויר. בטקס קבלת המדליות, המצלמה מתמקדת בנשיאת קרואטיה, קולינדה גרבר-קיטרוביץ', שמחבקת את המאמן שהביא הביתה גביע היסטורי. 
הרי זה מה שמלמדים בנים ובנות באימון הקט-רגל הראשון. שבסוף כישרון יכול להגיע עד גבול מסוים, אבל ברגע האמת, עבודה קשה זה מה שחשוב. מי שמבקיע את הגול בסוף, זה מי שנשאר עוד חצי שעה בסוף האימון לבעוט לשער. שרץ עוד ספרינט אחד למרות שהמשחק נראה גמור. זאת הסיבה לתחושת ההחמצה של הגמר. כי תכלס, הקרואטים עשו הכול נכון. נלחמו על כל כדור. דחפו קדימה בכל הזדמנות. המשיכו לרוץ גם אחרי שבקושי נשאר להם אוויר. לפי הנוסחה, הם היו אומרים לנצח. אבל הם הפסידו. הפסידו לקבוצה שפשוט הייתה יותר מוכשרת מהם. יותר עמוקה. יותר עשירה. 
כי החיים מורכבים יותר מסרט הוליוודי. ולפעמים אתה יכול לעשות הכל נכון, ועדיין להיכשל. להפסיד לסטטיסטיקה למרות שנלחמת בכול הכוח כדי לשבור אותה. ואולי בגלל זה יש משהו מרגש בתמונה הזאת של נשיאת קרואטיה והמאמן של הנבחרת שלה. כי נראה ששניהם מבינים את זה. ואולי גם להכיר ברגעים הללו, זה חלק מהמשמעות של להיות בן אדם בעולם.