ובעצם, רוב האנשים בעולם לא מודעים למה שהתרחש השבוע בספרייה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב.
באמצע היום, בחדר השקט של הספרייה, שבו כל שקית במבה מרשרשת היא עברה חמורה על הכללים, נשמע רעש. הוא התחיל עדין, כמעט נעים, ואט אט התגבר עד שהפך לצליל נסיעתו של טרקטור משולב עם מסור חשמלי. הסטודנטים, המוטרדים מספיק גם כך מתקופת המבחנים המתקרבת, סרקו את הסביבה היטב, עד שמצאו את המקור לצרותיהם: סטודנט עייף שהניח את ראשו על ספר, נרדם, והחל לנחור בקפדנות. לאחר דקה ארוכה, במהלכה כעס ניכר הצטבר בקרב כל היושבים בחדר, ניגשה אליו סטודנטית אחת, ובחנה את האפשרות להעיר את המטרד. אלא שמספר סטודנטים אחרים נופפו לה בעקשנות, דרשו שתניח למסכן להמשיך ולישון. דיאלוג אילם התנהל כמה רגעים, עד שהיא התחרטה ושבה למקומה. חלק מהנוכחים ארזו את התיקים, ויצאו מהדלת בצעדים שקטים, שלא יעירו בטעות את הבחור. ומאותו רגע, כל מי שנכנס לחדר, התבקש בסימוני ידיים ברורים לכבד את הסטודנט העייף, שקול נחירתו רק הלך וגבר.
כשיצאתי משם, הוא עדיין ישן ונחר היטב. מעניין אם אי פעם ידע כמה אנשים התאמצו והשקיעו, כדי שיוכל רק לרגע, להניח ראשו על ספר עבה, ולהירדם.
פוסטים 