יש כעס ותסכול ציבורי מוצדק על ההתכנסות של חמשת אלף אנשים באשדוד בתחילת השבוע, בהלוויה של האדמו"ר מפיטסבורג. מכעיס שיש מי שמפר הנחיות בזמן שישראלים וישראליות רבים איבדו את עבודתם, נמנעים מלבקר קרובים שיקרים להם, והלוויות אחרות ריקות מאדם כדי לא לעבור על ההנחיות. האכיפה צריכה להיות שווה לכולם, הכול נכון.
ועדיין, היה לי עצוב לשמוע הפטירה של האדמו"ר. ההיכרות שלי איתו מסתכמת בצפייה בסדרה הדוקומנטרית המעולה 'מלכויות של מטה' של אורי רוזנווקס ששודרה בכאן. הסדרה מציגה את עולם החסידות, והאדמו"ר, הרב מרדכי בער לייפר זצ"ל, נראה כאדם ומנהיג חכם, אנושי ורגיש, שהווה דמות משמעותית מאד עבור חסידיו. הסדרה מציגה את הסיפור של אחד מהחסידים, יעקב וובר, שבנו הפעוט נפטר. יעקב מתאר איך האדמו"ר היה שם כדי לתת כתף ואוזן קשבת ברגעים הקשים ביותר, ובהמשך הפרק אף רואים את האדמו"ר מגיע לביקור לילי בבית משפחת וובר, לקביעת מזוזה. הוא הביע דאגה אמיתית וכנה בשלומם, ואף הבטיח בחיוך לבבי לבן הגדול של יעקב, שלא יספר למורה שלו שנשאר ער עד מאוחר.
לפחות בכל הסיקור התקשורתי שאני אישית ראיתי על מותו של האדמו"ר, לא היה שום הסבר על פועלו של האיש. על הקשר המיוחד בין אדמו"ר לחסידיו, על המשמעות הגדולה של אותו אדם למשפחות רבות שכאבו את מותו. הכתבות עסקו רק בהפרה של ההנחיות ובעימותים בין החסידים למשטרה. בעיניי האחריות של התקשורת היא לא רק לסקר את המציאות, אלא גם להבהיר אותה, לתת לה הקשר. אם לא הייתי נתקל במקרה בסדרה, כנראה שלא הייתה בי מידה של אמפתיה עבור החסידים שלו, וכל מה שהיה נשאר זה רק הכעס על הפרת ההנחיות
.והאמת, חבל.
לא צריך לוותר על הביקורת, אבל במקביל כדאי לייצר שפה חדשה שיודעת לתווך את נקודת המבט האחרת. להבהיר את הכאב של הצדדים השונים, שלא פעם סמוי מהעין.
בתמונה: האדמו"ר זצ"ל והבן של יעקב וובר, מתוך הסדרה "מלכויות של מטה".
פוסטים 