1. לפני חצי שנה החלטתי לעשות עוד אבחון. קיוויתי שיגידו שהדיסלקציה השתפרה מאז הילדות. שזה אחד המקרים האלה שהמדע לא יודע להסביר, אולי אפילו אקבל הצעה להשתתף במחקר מוח מורכב שינסה לפענח איך זה קרה.

2. המטלה הראשונה באבחון הייתה לקרוא בקול מילות תפל, רצף של אותיות חסר משמעות כמו "זכפץ" או "קחילש". שתי המילים הראשונות עברו בסדר. בשלישית כבר נתקעתי. ראיתי את האותיות אבל לא הבנתי איך לחבר ביניהן. גם במטלה של קריאת מילים מנוקדות לא הבנתי מה אני רואה. כמו להאזין לשיר שאתה חושב שאתה מזהה, אבל לא מצליח להיזכר בהמשך המנגינה.

3. יוצא לי לדבר בפני כל מיני קהלים ופורומים על כתיבה ותהליך היצירה, וכמעט תמיד אני מתבקש להקריא קטעים מתוך הספר. בפעמים הראשונות, הייתי לומד אותם בעל-פה. המון שנים נמנעתי מלהקריא טקסטים בפומבי. מי שנתקע בעבר בקריאה מול קהל מכיר את המבוכה של הגוף, את התחושה שכל מילה היא אבן שתקועה בין השיניים והרצון שכל העניין יסתיים כמה שיותר מהר.

4. חווית הקריאה לרוב מתוארת כחוויה עשירה ומלמדת, צלילה לתוך עולם אחר. המון פעמים היא באמת כזאת, אבל היא גם יכולה להיות חוויה מתסכלת מאד. קשה להתעסק ביופי של העלילה או השפה כשלא מצליחים להגות את המילים. בבית הספר היסודי חילקו את השכבה לקבוצות קריאה לפי רמות. כל קבוצה קיבלה ספר אחר לקרוא ממנו פרק כל שבוע. אני הייתי בהקבצה הנמוכה, עם ספר שהיו בו ציורים יפים ושורה אחת בעמוד. גם את השורה הזאת לא הצלחתי לקרוא. יום אחד אחותי מצאה אותי יושב חסר אונים מול הספר. היא לקחה לי את הספר מהיד, ואמרה לי שאם אקרא רק ספרים שאני חייב, אני לא אקרא בחיים.

5. במקום ספר עם כמה שורות היא החליטה להקריא לי בקול את הארי פוטר ואבן החכמים. גרמה לי לאהוב את הסיפור בלי להיות עסוק במילים עצמן. גם לקחה אותי לשבוע הספר, הקריאה לי את הכריכה האחורית של הספרים, ובסוף ביקשה ממני לבחור את אלו שאהבתי. שנינו ידענו שעוד לא יכולתי לקרוא אותם, אבל עצם הידיעה שהם חיכו לי על המדף, נתנה לי את המוטיבציה להמשיך ולהתאמן. ואחרי כמה שנים של הוראה מתקנת יחד עם מורים ומורות שישבו אותי בסבלנות ועקשנות, באמת קראתי. זה לא שהדיסלקציה נעלמה, אבל מצאתי את הדרכים לקרוא גם איתה.

6. היום מילים הם חלק משמעותי מהחיים שלי, אבל בנסיבות קצת שונות זה היה נראה אחרת. קריאה יכולה להיות חוויה קשוחה, ובעולם של קשב קצר וגירויים מתמידים זה בטח לא נהיה יותר קל. אבל אם יש משהו אחד שלמדתי מאחותי זה שהפתרון הוא לא תמיד לפשט את הקושי, אלא להפך, לצלול לתוכו. להראות את הסיפורים היפים שמסתתרים מאחורי הרים של מילים ומשפטים לא ברורים. לסלול בחוכמה ורגישות שבילים עדינים לתוך הספרים.

השבוע יקרינו את הסרט "מלון גרנד בודפשט" בקולנוע אחד בנפאל. כבר יותר משנה שאני עוקב אחרי הסרטים שהם מציגים שם, כל יום יש משהו אחר. האמת שזה לא בדיוק קולנוע, יותר כמו מסך בחוץ, עם מקומות לשבת מסביב ובירה במחיר זול. ביקרתי שם לפני שלוש שנים עם הולנדי אחד שטיילתי איתו. הוא הגיע למזרח כדי ללמוד אומנויות לחימה, החליט לעשות הפסקה אחרי שלושה חודשים במנזר.
תכננו להישאר בעיר רק לילה אחד ולהמשיך ליעד הבא. הפקיד במלון המליץ על הקולנוע, אז הלכנו לראות סרט. אני חושב שזה היה 'שמש נצחית בראש צלול', אני לא בטוח. אני צפיתי, וההולנדי דיבר עם בחורה מפורטוגל שהוא פגש שם. למחרת הוא שאל אותי אם זה בסדר שנישאר עוד לילה. אמרה שאולי היא תהיה שוב בקולנוע. אז הלכנו. הם נפגשו שוב, ואני ראיתי עוד סרט. היא שאלה למה נשארנו בניגוד לתוכנית. ההולנדי המובך הצביע עליי ומיהר לומר, "הוא חולה", ואני באינסטינקט ראשוני וכישורי משחק דלים ביותר השתעלתי פעמיים כדי לחזק את הטענה. "דלקת ריאות" המשיך ההולנדי, "מקווים שיתאושש בקרוב". היא אמרה שזה צירוף מקרים מצוין, כי בדיוק תכננה להזמין אותו לדייט.
בסוף במקום יום אחד, נשארנו בעיר שבוע שלם. ולא משנה מה ראינו, ההולנדי תמיד אמר שזה אחד הסרטים הכי טובים שהוא ראה. חלק מהסרטים באמת היו טובים, חלק פחות. היה לי ברור שהוא אוהב אותם לא רק בגלל העלילה או הבימוי, אלא בעיקר בגלל הרגע שבו הוא ראה אותם. ומאז אני חושב לעצמי איזה משונה זה, שלפעמים אנשים חושבים שהם אוהבים דבר אחד, ולא יודעים מאחורי זה בכלל עומד דבר אחר. בטוחים שהם אוהדים קבוצת כדורגל בגלל הסגנון המשחק ההתקפי, אבל בעצם זה בגלל שהלכו עם המשפחה למשחק בגיל שש. חושבים שהם אוהבים איזה שיר בגלל הלחן, ולא זוכרים שזה בגלל האדם שהשמיע להם אותו בפעם הראשונה. 
בסוף אותו שבוע הפורטוגלית נסעה, סיכמה עם ההולנדי שאולי יפגשו שוב בהמשך הטיול. לא מזמן הוא שלח לי הודעה. סיפר שהם לא דיברו מאז. אבל בכל מקרה, את הסרטים שראה שם, הוא עדיין מאד אוהב.

אחרי שסיימנו לקרוא את ההגדה מתחילים להוציא קינוחים. האורחים מתבקשים לא לאכול עד שהכל יהיה מסודר על השולחן. סבתא שלי לא מתייחסת להוראות, בוחנת את הקינוחים, ולבסוף בוחרת בעוגת שוקולד פרווה. רגע אחרי שהיא טועמת בהנאה, מגיעה אמא שלי ומוצאת את העוגה אכולה. "חכי חכי, תכף נוציא צלחות לכולם". 
סבתא שלי, אישה בת 87, מביטה עליה ואומרת בלי למצמץ, "מה את רוצה? זה עידו אכל". אחר כך לוקחת מפית ומנקה באלגנטיות את כתם של שוקולד שנשאר לה מעל השפה. "מסכן, אף פעם לא מצליח להתאפק".

אחד הנוסעים מתחיל לצרוח. "מה נסגר איתך? ראבק, למה לא עצרת בתחנה?" הוא אומר לנהג, מתקדם לכיוונו בעצבים. 
"איתי? מה נסגר איתך? אני אף פעם לא עוצר פה!" הוא צועק חזרה. הטונים עולים. הנוסע מתעקש שהוא היה צריך לעצור, הנהג מתעקש שלא. 
"קו 7 תמיד עוצר פה!" אומר הנוסע בפנים אדומות. 
"אתה לא על 7" משיב לו הנהג. הנוסע תופס את הראש. 
"כוס אמ אמק. איך זה קרה?" הוא נאנח בכבדות וחוזר למקומו באיטיות, ממשיך למלמל לעצמו בעצבים. אחרי כמו רגעים הוא חוזר על עקבותיו בנחישות. הנוסעים מסביב נדרכים. הוא נעמד ממש צמוד לנהג, שותק לרגע, ואז אומר "שמע, מצטער. היה לי יום מחורבן".
הנהג מסתכל על הכביש.
"כן" הוא משיב, "גם לי".
הנוסע אומר לנהג שהוא פספס את הרכבת, שהיא יוצאת עוד פחות מעשר דקות. הנהג חושב לרגע.
"לא בטוח" הוא אומר לו, ומתחיל לתת לו הוראות מדויקות. איפה לרדת בתחנה הבאה, באיזה מעבר חצייה לחצות, מה הקו שהכי כדאי לו לקח ואיפה יש קיצור דרך לרכבת. "קצת מזל ואתה מספיק" הוא אומר לו, "אבל תלך מהר".
כשהאוטובוס מגיע לתחנה, הנוסע אומר לנהג תודה ויוצא בזריזות. האוטובוס ממשיך לנסוע. הנהג מביט בסקרנות על המראה האחורית. 
"אני מקווה שהוא יגיע" אומרת האישה בשורה הראשונה.
"גם אני" עונה לה הנהג. "נראה לי בחור נחמד".

1. יצירת המופת הכי מרשימה שיצרתי בחיי הייתה ללא ספק מצלמה עשויה מלגו שבניתי בגן חובה. בניתי זה אולי לא הפועל המדויק. יותר נכון לומר שארגנתי את הקוביות באופן רנדומלי מספיק פעמים עד שבטעות יצא מזה משהו. למצלמה הזאת לא היה זום או פלאש. היא גם לא צילמה כלום, ולמעשה הייתה חסרת כל פונקציה מעשית שהייתה יכולה להגדיר אותה כמצלמה ממשית. אבל המבנה של הקוביות הזכיר לי מצלמה, והיה מספיק מבחינתי בשביל להיות מרוצה מאד.

2. הרגשתי שלעולם מגיע להנות מהיצירה הזאת, והחלטתי להביא את המצלמה לגן. ההורים שלי הזהירו אותי שאני יכול לאבד אותה שם, אבל אני הייתי נחוש להציג אותה בפומבי. בשיחת בוקר היומית בגן השווצתי במצלמה, והגננת הציעה לעשות סבב, כדי שכולם יזכו למשש את הבשורה הטכנולוגית החדשה. אבל בערך באמצע הסבב, אחד הילדים הפיל את המצלמה על הרצפה, שהתנפצה לחתיכות והלכה קפוט.

3. זה היה מבאס לאללה. כילד חסר כל פרספקטיבה עתידית הייתי בטוח ששיא חיי נגדע באחת, ואני מודה שהגבתי לכל הסיטואציה בהיסטריה מוגזמת. הגננת לא הצליחה להרגיע אותי, ובסוף שלחה אותי לסייעת בחדר מורים עם שקית מלאה בחתיכות לגו. אותה סייעת ראתה את השקית ומיד הבינה. היא הושיבה אותי על הכיסא מולה, ואמרה שאפשר לבנות יחד משהו אחר במקום. "מה שאתה רוצה נבנה ביחד". אמרתי לה שאני רוצה מצלמה בדיוק כמו זאת שהייתה לי. "זה הדבר היחיד שאני לא יודעת לבנות" אמרה, "אבל כל דבר אחר אפשר".

4. מוזר איך דברים מסוימים נחרטים בתודעה. משהו במשפט האגבי הזה הלך איתי שנים אחרי. הייתי בטוח שיש כאן איזה שיעור זן עמוק שהיא ניסתה ללמד אותי. איך אסור להיאחז בעבר, איך דברים בעולם מתפרקים לפעמים, וזה בסדר. יש מצבים שאין ברירה אלא לבנות משהו חדש במקום לנסות לחפש דבר שכבר לא קיים.

5. בפרספקטיבה של עשרים שנה הבנתי שהלכתי ממש רחוק עם הפרשנות. בדיעבד, אני די בטוח שהיא פשוט נתקלה בילד היסטרי להחריד, שדרש להפוך אבני לגו למצלמה מאד ספציפית שהיא באמת לא ידעה איך לייצר. שהיא לא ממש הבינה מאיפה זה נפל עליה וגם ההבטחה לבנות כל דבר אחר הייתה יותר כמו הבטחת בחירות מופרזת במיוחד. לפעמים אני עדיין תוהה אם הייתה משמעות נסתרת בדברים שלה או לא. אבל האמת, זה לא משנה. עצם הכוונה שלה לנסות ולבנות מחדש, נשארה איתי.

1. פעם התעסקתי המון בשאלה איפה נמצאים החיים? בתכלס, איפה המקום שבו קורים הדברים החשובים באמת? היו תקופות שהייתי בטוח שהחיים נמצאים בקומות הגבוהות של כמה מגדלים בניו יורק. שכל שאר העולם זאת תפאורה מושקעת, אבל שבסוף, ההתרחשויות הכי מעניינות ומלהיבות קורות שם. שכל האנשים בעולם עובדים ומתרוצצים, אבל בעצם הם חיים גרסה פחות מלהיבה של הדבר האמיתי.

2. אחר כך הייתה תקופה שהייתי בטוח שהחיים קורים על פסגות של הרים וליד כמה נחלים. עמוק בתוך הטבע. כמה שיותר נידח ובקצה יותר טוב. וכל מי שחי בעיר עובד שעות כל יום, לא מבין שהוא בכלל מפספס את הנקודה. שהחיים זה לא קידום בעבודה או מכונית חדשה, אלא קפיצה לתוך אגם ושינה בצל של כמה עצי אלון.

3. באותה תקופה נורא הטרידה אותי המילה מרכז. מרכז הארץ. מרכז מסחרי. מרכז עסקי. מרכז מבקרים. הרגשתי כאילו מישהו מנסה להצביע בעקשנות ולהגיד – פה, פה בתכלס מתרחשים הדברים. פה אתה צריך להיות. כלומר, זה מאד נחמד שהעברתם חיים שלמים בקצה המדינה, אבל האמת שפספסתם את העיקר. כאילו החלומות והרגשות של אנשים בין גדרה לחדרה מדויקים יותר ממקומות אחרים.

4. זה עדיין מטריד אותי האמת. לא המחשבה שיש מקום שבו קורים החיים, אלא שכל הזמן יש אנשים שמנסים לשכנע אותי שיש. שאם אני רק אגור בעיר מסוימת, או אטייל במקום ההוא, או אעבוד בעבודה ההיא, אז אני באמת אחיה. שהחיים והבחירות של שבעה מיליארד אנשים אחרים בפלנטה נורא נחמדות, אבל בתכלס מי שלא גר בפרויקט הדירות החדש בהוד השרון, תמיד יפספס משהו בעולם.

5. אני כבר מזמן לא חושב שיש מקום שהחיים קורים. אני גם נוטה לסמוך פחות על אנשים שטוענים שיש מקום שבו החוויה הקיומית עוצמתית יותר מכל מקום אחר. אבל אני כן חושב שיש רגעים בהם תחושת החיים מהדהדת יותר. והתחושה הזאת יכולה להדהד על גבעה בדרום. אבל גם ברחוב ירושלים. גם בחוף ים ריק, אבל גם בקניות סופר-מרקט ברמת גן. ואולי זה האתגר. לא לחפש את החיים רק בקצה או במרכז, אלא גם במרחב הלא קטן שביניהם.

1. הבוקר ראיתי מישהו שפספס את האוטובוס בכמה שניות. הוא צעק לנהג שיעצור, אבל הנהג לא שם לב. ניסיתי לחשוב לאן הוא היה אמור להגיע, וכמה מסקרן אם היה אפשר ללמוד יותר על ההיסטוריה של הכמעט. על אירועים שהיו קרובים להתרחש, אבל התפספסו להם איפשהו בדרך. מלחמות שלא פרצו, משברים כלכלים שלא קרו, אימפריות שלא קמו. למצוא את הסיבות והנקודות המדויקות בזמן שבו דברים לא נוצרו.

2. ללמוד על כל סוגי הכמעט, מהגדולים והקטנים. מערים שנפוליאון לא כבש, ועד הדאבל שאברהם גרנט פספס עם צ'לסי. לא להתמקד בשאלה מה אם דברים היו נראים אחרת, אלא להיפך. לתת מקום להיעדר. לאופן שבו אנשים איבדו דברים בחלל. ולא חייבים בכלל לחפש אירועים מוכרים או בעלי מימד היסטורי. אולי אפילו יותר מעניין להתמקד בכל סוגי הכמעט הרגילים לחלוטין.

3. נגיד, היום שבו דינה יחזקאל מפתח תקווה כמעט התקבלה למשרד רואי חשבון, אבל לא ענתה תשובה מספיק חדה בשאלה על המוטיבציה. או על היום שבו יאיר כרמי מבאר שבע כמעט זכה בלוטו, אבל בסוף החליט לשים את המספר 6 במקום 7 כי הייתה לו תחושת בטן מוטעית שזה עדיף. אירועים שאולי אפילו אותם אנשים כבר לא זוכרים, אבל לו היו קורים, היו משנים את החיים שלהם מהיסוד.

4. כי לפעמים נראה לי שהחדשות מלאות באירועים שקרו, אבל בני אדם עצמם מלאים בפספוסים. הסיפור האישי שלהם מורכב גם ממה שלא עשו. מחרטות ומחשבות על דברים היו יכולים להיות אחרת. אירועים שיש להם פחות מקום בספרי ההיסטוריה וקורות החיים.

5. מישהו פעם אמר לי שאנשים הם סך כל המעשים שלהם, אבל נראה לי שזה רק חלק מהתמונה. כי לפעמים דווקא המקומות שאנשים בחרו לא ללכת אליהם, מגדירים אותם לא פחות מהדרכים בהן בחרו. ואולי לפעמים אוטובוסים שאנשים פספסו, מספרים עליהם לא פחות מהיעדים אליהם היו אמורים להגיע.

1. האמת, זה הקורס שהכי חיכיתי לו השנה באוניברסיטה. נלחמתי כדי להשתתף בו למרות שלא היה מקום, שלחתי מיילים לכל העולם עד שהעניין הסתדר. בשיעור הראשון ישבתי בשורה השנייה וסיכמתי בנקודות את ההרצאה, היא הייתה מעולה. בשיעור השני איחרתי בחמש דקות. לשיעור השלישי לא הגעתי. ברביעי הייתי בפייסבוק שעה ורבע.

2. באופן משונה, הייתי מודע לחלוטין לתהליך ההידרדרות. התאכזבתי מעצמי שוב ושוב, לא הבנתי למה אני בוחר לבזבז את הזמן שלי על שטויות, במקום להקשיב להרצאה שאני יודע שתעניין אותי. כל שבוע הייתי מחכה לשיעור הבא, מבטיח לעצמי שהפעם אני מתאפס על עצמי, רק כדי לשבור את המילה של עצמי בדיוק חמש דקות אחרי לטובת צפייה בסרטון של חתול מנגן בצ'לו.

3. ואם יש דבר אחד שהיה לי ברור לאורך כל הקורס, זה שהייתי שם במקום, אבל לא הייתי בזמן. פיזית הייתי בחדר, ישבתי מול המרצה. אבל התודעה שלי התעקשה ללכת למקומות וזמנים אחרים. קראתי כל כתבה באינטרנט שהרחיקה אותי מהמחשבה שיש עוד חצי שעה לסוף השיעור, דאגתי מהמבחנים שיהיו לי בעתיד, חשבתי על טעויות שעשיתי לפני כמה ימים. ניסיתי לעשות הכל כדי שהעכשיו יצמצם למינימום.

4. ופתאום זה נראה לי מאד מורכב, הניסיון הזה לדייק יחד את המקום והזמן. להיות במקום עם הגוף והראש במקביל. הרי יש כל כך הרבה רגעים בחיים שהזמן והמקום מופרדים זה מזה. כי לפעמים אתה גם במשמרת מעפנה בעבודה, אבל גם בטיול בויאטנם שאולי תיסע אליו יום אחד אם תחסוך מספיק כסף. גם בקו 29 בדרך לים, אבל גם במשחק של הפועל שהפסידה אתמול 3-0.

5. כל כך הרבה שלטי פרסום מלאים בדרישה לחיות את הרגע. להיות תמיד נוכח בכאן ועכשיו. אבל אולי לפעמים צריך לתת מקום גם לפער. להשלים לפעמים עם המרווח המשונה שמתקיים בתוך הגוף, בין המקום לזמן. כן, הייתי צריך להקשיב יותר בקורס. הייתי צריך להתאמץ יותר. פעם הבאה אני גם אדאג שזה יקרה. אבל יש מקרים שאפשר גם להניח לדברים להישאר סדוקים. לדעת שזה בסדר שיש מידה של חרטה. כי לפעמים רק מתוך הטעויות, אדם יכול ללמוד את עצמו.

אם החיים היו סרט הוליוודי, קרואטיה הייתה לוקחת אתמול את הגמר. זה היה אמור להתחיל בדקה ה-81 או 82, בדיוק אחרי שאחד מהפרשנים היה אומר, "נראה שהגביע בדרך לפריז". בשלב הזה בתסריט, מודריץ' היה אמור לעבור שלושה שחקנים בהגנה הצרפתית, ולבעוט כדור עקום שאיכשהו נכנס. כמה דקות אחרי היה מגיע עוד גול בנגיחה. הארכה. פנדלים. צרפת מחטיאה אחד. קרואטיה מבקיעה. רמי וייץ משחרר שאגה לאוויר. בטקס קבלת המדליות, המצלמה מתמקדת בנשיאת קרואטיה, קולינדה גרבר-קיטרוביץ', שמחבקת את המאמן שהביא הביתה גביע היסטורי. 
הרי זה מה שמלמדים בנים ובנות באימון הקט-רגל הראשון. שבסוף כישרון יכול להגיע עד גבול מסוים, אבל ברגע האמת, עבודה קשה זה מה שחשוב. מי שמבקיע את הגול בסוף, זה מי שנשאר עוד חצי שעה בסוף האימון לבעוט לשער. שרץ עוד ספרינט אחד למרות שהמשחק נראה גמור. זאת הסיבה לתחושת ההחמצה של הגמר. כי תכלס, הקרואטים עשו הכול נכון. נלחמו על כל כדור. דחפו קדימה בכל הזדמנות. המשיכו לרוץ גם אחרי שבקושי נשאר להם אוויר. לפי הנוסחה, הם היו אומרים לנצח. אבל הם הפסידו. הפסידו לקבוצה שפשוט הייתה יותר מוכשרת מהם. יותר עמוקה. יותר עשירה. 
כי החיים מורכבים יותר מסרט הוליוודי. ולפעמים אתה יכול לעשות הכל נכון, ועדיין להיכשל. להפסיד לסטטיסטיקה למרות שנלחמת בכול הכוח כדי לשבור אותה. ואולי בגלל זה יש משהו מרגש בתמונה הזאת של נשיאת קרואטיה והמאמן של הנבחרת שלה. כי נראה ששניהם מבינים את זה. ואולי גם להכיר ברגעים הללו, זה חלק מהמשמעות של להיות בן אדם בעולם.

1. כל מונדיאל מזכיר לי מי אני כבר לא אהיה. הרי קצת אחרי שצפיתי בפעם הראשונה במשחק הגמר, בין צרפת לברזיל, העברתי לפחות שנתיים מהילדות שלי במחשבה שאני עוד אהיה שם בעצמי, כשוער של נבחרת ישראל (הציפיות המוגזמות שלי מהנבחרת זה נושא לפוסט אחר). הייתי בטוח בזה לגמרי, ב-100 אחוז. רק שעם השנים, האחוזים הלכו וירדו. מ-100 ל-75 אחוז, מ-75 ל-40. ואני מוכרח להודות במידה של מבוכה, שזה המונדיאל הראשון בחיי שאני כמעט ומשלים עם המציאות שאני כבר לא אזכה לשחק שם.

2. וזה אחד הדברים שמבאסים בלגדול לתוך העולם הזה. ההבנה שהולכת ומתחדדת עם השנים שכל בחירה הכי קטנה, זאת בעצם גם הבחירה לא לעשות מיליון דברים אחרים. שכל יום שעובר מרחיק מהאפשרות שתספיק להיות גם מסי וגם מייקל ג'ורדן באותם חיים. והאמת היא, שגם אם תהיה נחוש מאד להיות מסי הבא, הסטטיסטיקה ממש לא בצד שלך.

3. במונדיאל האחרון ב-2014, אני ועוד חבר הבנו פתאום שנייאמר, הכוכב הגדול של נבחרת ברזיל, הוא בדיוק בגיל שלנו. באותו רגע כבר היינו ממש מוטרדים מהאפשרות שלא נגשים את חלום הילדות שלנו. אז בין משחק למשחק, המצאנו תאוריה שתנסה לתקן את המצב. קראנו לה תאוריית "אלוף הבדמינטון הסודי".

4. התאוריה הזאת מבוססת על ההנחה שיש בעולם אלפי, אם לא עשרות אלפי ענפי ספורט. כדורגל הוא אומנם הפופולרי שבהם, אבל בסוף זה רק ענף אחד, וגם אם מישהו ירצה מאד, הוא לא יספיק להתנסות בכולם. זה משאיר את האפשרות התיאורטית, שאי שם בעולם, בטורקמניסטן למשל, יש ענף ספורט פופולרי שבו יכולת להיות שחקן מצטיין ואתה בכלל לא ידעת. ובעצם מישהי יכולה להעביר חיים שלמים כסוכנת ביטוח, בלי לדעת שבנסיבות טיפה אחרות, היא הייתה יכולה להיות סרינה ווילאמס של הבדמינטון העולמי.

5. ושלא תבינו לא נכון, הסיכוי התיאורטי שתהיו אגדות ספורט עדיין קלוש להחריד, אבל לפחות הוא תמיד נשאר קיים. וזה שכרגע דברים נראים די תקועים בחיים, ואתם עושים תואר או עובדים בעבודה שלא הולכת לשום מקום, לא אומר כלום. כי אולי ברגעים אלה ממש, יש איזה מורה לספורט בגבעת שמואל, שממציאה ספורט שתפור בדיוק למידות שלכם. ואולי החוק הזה לא חל רק על ענפי ספורט, אלא על כל מיני רגעים מבאסים בחיים. כי בעצם יש סיכוי שעוד מעט דברים תכף יסתדרו, אתם פשוט עדיין לא יודעים.