מאה עונות בשנה

הגשם הראשון בירושלים השבוע הזכיר לי שהיה לי מורה שטען שיש מאה עונות בשנה. אני לא בטוח מה היה הבסיס מדעי מאחורי האמירה, אבל הוא התייחס אליה ברצינות גמורה. היה מציין בשיעור באגביות ש"אין כמו העונה הארבעים ושבע", או ש"גשם קל מאד אופייני לעונה שלוש עשרה". כל שלושה או ארבעה ימים הייתה מתחלפת עונה, והוא הקפיד להתלהב מכל חילוף כזה כאילו היה אירוע טבע נדיר. אחת התלמידות שאלה אותו פעם, למה הוא החליט שיש דווקא מאה עונות, והוא אמר בחיוך שכשיש רק ארבע עונות, קשה לראות את … See More

119Neria Kraus, Shelly Gefen and 117 others11 Comments2 Shares

תאוריית הג'ורדן הסודי

1. תאוריית "הג'ורדן הסודי" נולדה לפני יותר מעשור, במטרה להתמודד עם השאלה מה עושים כשהחיים לא הולכים לכיוון שתכננת. ובאופן ספציפי יותר, התאוריה ביקשה להסביר איך יכול להיות שאני וחבר טוב בשם אייל, לא הפכנו לשחקני אן.ביי.איי.

2. החלום שלי בילדות היה להיות שחקן כדורסל מקצועי, ולמרות שאף פעם לא הייתי בין הטובים בקבוצה, תמיד היה לי ברור שהחלום בהישג יד. הרי זה מה שלימדו בכל אימון, שאם מתאמנים ועובדים ורוצים מספיק, מצליחים בסוף, לא משנה כמה ארוכה הדרך. אז התאמנתי ועבדתי ורציתי. באמת רציתי. וזה עדיין לא קרה. אחרי שאייל ואני פרשנו מכדורסל לקראת התיכון, ניסינו ליישב את תחושת הפספוס. ככה הגענו לתאוריה.

3. לתאוריית "הג'ורדן הסודי" יש שני עקרונות פשוטים. העיקרון הראשון הוא שכל אחד ואחת יכול להיות ברמה הפוטנציאלית מייקל ג'ורדן בתחום כלשהו. מתוך אינסוף האפשרויות שיש, בטוח יש תחום אחד לפחות, שבו אתם הכי טובים בעולם. העיקרון השני הוא שבמידה ואתם עדיין לא הכי טובים בעולם בתחום מסוים, זה רק אומר שעוד לא מצאתם את התחום הנכון, או שהתחום הזה עדיין לא הומצא.

4. הרי כל הזמן ממציאים סוגי ספורט חדשים, מחד-אופן תחרותי ועד טורניר של משחקי וידיאו של פורטנייט, ובסוף, בין אינסוף ההמצאות האלה שהומצאו ואולי עוד יומצאו בעתיד, יש ספורט אחד שאתם תהיו ממש טובים בו, אתם פשוט עדיין לא יודעים את זה. תאוריית "הג'ורדן הסודי המצומצמת" התייחסה רק לספורט, אבל התאוריה המורחבת כבר מתייחסת לכל התחומים האחרים, מלימודים ועד עבודה. אי שם בעולם יש תחום שמחכה לכם, עכשיו או חמש שנים, שבו אתם תהיו האלופים והאלופות הבלתי מעורערים שלו.

5. ועכשיו, כשאתם יודעים שיש אי שם תחום שבו אתם הכי טובים, אפשר לחזור לאתגרים של החיים עצמם. אלו שבהם יש נפילות וקשיים ואכזבות. אלו שלפעמים עושים הכי טוב שיכולים, ועדיין לא תמיד משיגים את מה שרוצים. ואולי זה בעצם גם לא כל כך נורא. כי גם לרגעים האלה יש ערך. ולפעמים דווקא דרך ללא מוצא, יכולה להוביל למעבר לשביל אחר, טוב יותר. לא בטוח שגם בה תהפכו בסופו למייקל ג'ורדן, אבל גם לא בטוח שצריך. הרי אי שם כבר יש תחום שבו אתם הכי טובים בעולם, גם אם אתם לא יודעים את זה.

האדמו"ר

יש כעס ותסכול ציבורי מוצדק על ההתכנסות של חמשת אלף אנשים באשדוד בתחילת השבוע, בהלוויה של האדמו"ר מפיטסבורג. מכעיס שיש מי שמפר הנחיות בזמן שישראלים וישראליות רבים איבדו את עבודתם, נמנעים מלבקר קרובים שיקרים להם, והלוויות אחרות ריקות מאדם כדי לא לעבור על ההנחיות. האכיפה צריכה להיות שווה לכולם, הכול נכון.

ועדיין, היה לי עצוב לשמוע הפטירה של האדמו"ר. ההיכרות שלי איתו מסתכמת בצפייה בסדרה הדוקומנטרית המעולה 'מלכויות של מטה' של אורי רוזנווקס ששודרה בכאן. הסדרה מציגה את עולם החסידות, והאדמו"ר, הרב מרדכי בער לייפר זצ"ל, נראה כאדם ומנהיג חכם, אנושי ורגיש, שהווה דמות משמעותית מאד עבור חסידיו. הסדרה מציגה את הסיפור של אחד מהחסידים, יעקב וובר, שבנו הפעוט נפטר. יעקב מתאר איך האדמו"ר היה שם כדי לתת כתף ואוזן קשבת ברגעים הקשים ביותר, ובהמשך הפרק אף רואים את האדמו"ר מגיע לביקור לילי בבית משפחת וובר, לקביעת מזוזה. הוא הביע דאגה אמיתית וכנה בשלומם, ואף הבטיח בחיוך לבבי לבן הגדול של יעקב, שלא יספר למורה שלו שנשאר ער עד מאוחר.

לפחות בכל הסיקור התקשורתי שאני אישית ראיתי על מותו של האדמו"ר, לא היה שום הסבר על פועלו של האיש. על הקשר המיוחד בין אדמו"ר לחסידיו, על המשמעות הגדולה של אותו אדם למשפחות רבות שכאבו את מותו. הכתבות עסקו רק בהפרה של ההנחיות ובעימותים בין החסידים למשטרה. בעיניי האחריות של התקשורת היא לא רק לסקר את המציאות, אלא גם להבהיר אותה, לתת לה הקשר. אם לא הייתי נתקל במקרה בסדרה, כנראה שלא הייתה בי מידה של אמפתיה עבור החסידים שלו, וכל מה שהיה נשאר זה רק הכעס על הפרת ההנחיות

.והאמת, חבל.

לא צריך לוותר על הביקורת, אבל במקביל כדאי לייצר שפה חדשה שיודעת לתווך את נקודת המבט האחרת. להבהיר את הכאב של הצדדים השונים, שלא פעם סמוי מהעין.

בתמונה: האדמו"ר זצ"ל והבן של יעקב וובר, מתוך הסדרה "מלכויות של מטה".

תחזית.

1. עם כל חוסר הוודאות שיש עכשיו בעולם, חבל שאי אפשר לדווח על התחזית השבועית של הנפש כמו תחזית של מזג האוויר. דיווח קצר בסוף מהדורות החדשות, שבו יעדכנו מה צפוי להתרחש בעולמם הפנימי של אנשים שונים בעולם.

2. אפשר לקחת את דני רופ או שרון וכסלר שיגישו, שיתמקדו כל יום בכמה אנשים אחרים (רק אם הם מאשרים כמובן). להתחיל עם מה צפוי מחר, להגיד שאצל תמר כהן מחולון יהיה כנראה לחץ קל עד בינוני בגלל מצגת שהיא צריכה להעביר בעבודה (פעם ראשונה שהיא עושה את זה בזום), ואצל יאיר חדד מירושלים צפויה שמחה רבה משעות הבוקר המוקדמות על רקע יום ההולדת המתקרב

.3. החזאים גם יציגו גם את התשקיף השבועי כמובן. יצביעו על המסך ויגידו שביום ראשון הבא צפויה תשישות בינונית בשעות הבוקר שאופיינית לעונה, אבל שעד הערב היא צפויה להישבר עם סיום שעות העבודה. יזהירו שבשלישי ורביעי עשויה להגיע עצבות עונתית קלה, ושכדאי להיזהר באותם ימים מסרטים מבאסים בנטפליקס ותוכניות אקטואליה באופן כללי.

4. ובהתחלה אנשים יהיו קצת סקפטים מין הסתם. יגידו שהם גרים מספיק שנים בתוך עצמם כדי לדעת שאין דבר כזה עצבות מקומית באוקטובר. אבל אז יגיע שלישי, ותחושה קלה של דכדוך תזדחל אל תוך הגוף. בהתחלה זה קצת ילחיץ אותם, אבל מהר מאד הם יירגעו, ידעו שמחר זה כבר חולף. כי לפי התחזית, ברביעי בלילה כבר אמורה להגיע מתקפת צחוק מהארוכות ביותר שנרשמו במרכז הארץ מאז שהחלו המדידות.

5. אבל יכול להיות שגם אם טובי המומחים יתגייסו לעניין, וינסו לבנות את המודלים המשוכללים ביותר, עדיין החזאים יטעו לא מעט. הרי אפילו בזמן אמת אנשים מתקשים להעיד מה מתרחש בתוך עצמם. אבל אולי גם בעצם הניסיון לנבא יהיה משהו מרגיע. בידיעה שדברים טובים בדרך, גם אם כרגע עדיין אין לכך סימנים גלויים באוויר.

זמן

1. עכשיו כשהעולם הצטמצם לרדיוס של קילומטר, צריך לחשוב על דרכים אחרות לטייל. לנוע במרחב. אולי לא לזוז במקום, אלא לזוז קצת על ציר הזמן. לחזור לנקודות מעניינות בהיסטוריה. אבל לא טיול מאורגן לרומא העתיקה או סקוטלנד של ימי הביניים, אלא נסיעה לתוך הזמן הפרטי. שכל אחד ואחת יוכלו לחזור לזיכרונות שלו.

2. בטיולים האלה לא חייבים מטוסים כדי להגיע. כל רכבת או אוטובוס ציבורי יעשו את העבודה. רק צריך לבוא לקו הנכון עם כרטיס עליו הזיכרון אליו חוזרים, ואפשר לצאת לדרך. נגיד קו 501 ליום הראשון בתיכון, או קו 845 לטיול שעשיתם בצפון. וכמו טיולים רגילים, אי אפשר להישאר שם יותר מתקופה קצרה. כמה דקות או שעות, מקסימום ימים אם ממש מתעקשים.

3. ומה עושים כשמגיעים? מה שרוצים. אני מניח שלא מעט יבחרו במסלול הקלאסי, להיכנס לגוף של עצמם ולשחזר זיכרון בדיוק כמו שהוא נשמר. לפגוש שוב מישהו שכבר לא חשבתם שתראו, או לחזור לחוף ים שכבר שנים לא ביקרתם בו. יש גם כמובן אפשרות לשנות קצת את האירועים למי שזה חשוב. לדבר עם ההיא מהכיתה המקבילה שלא היה לכם אומץ לגשת אליה, או לחזור לראיון עבודה שבו נלחצתם לאללה, הפעם עם התשובות הנכונות.

4. ויהיו גם כמה שיתעקשו לפגוש פיזית את עצמם של פעם, למרות אי הנוחות הקלה שיכולה להיווצר. לשבת בשולחן ליד ולהסתכל מקרוב על דייט ראשון מוצלח, או לעמוד ליד עצמם בתור בסופר, ולזרוק עצה טובה בדיוק ביום שהם היו צריכים. אני מניח שיהיו גם כמה בודדים שלא יחזרו לזיכרונות הטובים, אלא להפך, יבחרו דווקא בנקודות שליליות בזמן. ברגעים שחורים יותר, שהנפש התכנסה בתוך עצמה, והיה קשה לראות איך יוצאים משם.

5. כנראה שהם לא יצליחו לשנות את ההיסטוריה הפרטית מהיסוד, להעלים את תקופות הרעות באחת. ועדיין, אולי הם יהיו שם כדי להגיד שדברים ישתפרו, גם אם כרגע זה לא נראה ככה. שיש גם הרבה טוב בדרך. ואולי הם בכלל לא יגידו כלום. אפילו לא יגידו שהם זה הם. רק ישבו שם ליד עצמם, יהיו בן אדם לשתוק איתו. ידעו מתוך העתיד שהם באים ממנו, שהזמן באמת יכול לרפא, גם אם כרגע עדיין קשה לראות איך.

רעידות

1. ואולי כמו ססמוגרף שמודד רעידות אדמה, אפשר להמציא מכשיר שמודד את התנועות של הנפש. כזה שפועל כל הזמן, מעדכן ומתריע לאנשים על הדברים שמתרחשים בתוך עצמם. אולי אפילו ייתן לפעמים אזהרה כמה שניות לפני. גרף מרשים ומדויק שיצביע שתכף צפויה אצל יוסי כהן מרמת גן התערערות רגשית קלה, מלווה בכמה רעשי משנה.

2. כמובן שכמו תחום שמכבד את עצמו, יהיה גם מכון מחקר שירכז את כל הטיפול בנושא. יקראו לו המכון הגאו-נפשי או שם מקצועי אחר, שם ידאגו לדווח לציבור כשיתרחשו אירועים חריגים במיוחד. נגיד, שאצל אישה אחת בבית שאן התרחשה בלילה רעידה בסולם 4.3 בסולם זינגר, או שריב של זוג בסין הורגש גם בבניינים גבוהים בישראל.

3. והמדעניות והמדענים של אותו מכון גם יצאו לבצע בדיקות קפדניות בשטח. ייסעו כמה שעות רק כדי לקחת דגימות ממישהו עם תנועות חריגות. יחקרו וינתחו את הממצאים עד שיגלו שאותו אדם שתמיד היה בטוח שהוא מסתובב עם נפש משעממת ויציבה להחריד, יושב בכלל על איזה שבר שמתפרץ פעם במאה שנה. שדברים אצלו יכולים ככה פתאום באמצע היום להתפרק, והוא בכלל לא ידע.

4. ואולי אותו אדם בעקבות הגילוי, יתחיל להתכונן לכל תרחיש. ילמד את עצמו הליכה יציבה ומבט רציני שיעזרו לו להסתיר רעידות פנימיות. הוא גם יתרגל ריצה לסיגריה במקום פתוח במקרה של התקף חרדה, או יחתום על ביטוח פוליסה מיוחד שיבטיח לתקן את הנפש תוך שלושה ימי עסקים, גם במצבים של משבר מורכב במיוחד. אבל גם אז כנראה, יהיו תנועות בנפש שאף מכשיר עדיין לא יצליח לזהות. כאלה עדינות מידי, שאפילו אותו אדם שחווה אותם, לא יספיק להרגיש לפני שיהפכו להתפרצות גדולה.

5. ובמקרים כאלה, אותו אדם יפונה במהירות למקלט הקרוב לביתו. שם כבר תחכה לו מיטה נוחה במיוחד, עם פיג'מה וסווטשירט שאפשר ואף רצוי ללבוש גם באמצע הקיץ. והוראות חירום שיכתבו על דף לבן מנוילן, יידרשו ממנו להפסיק מיד כל ניסיון להתאפס על עצמו. ובמקום זה, להתחפר בזריזות מתחת לשמיכה, ולצפות בסדרה האהובה עליו, שלושה פרקים ברצף לפחות. או לישון כמה שצריך, עם איסור מוחלט להשתמש בשעון מעורר, עד שדברים קצת יירגעו. ובתקווה שאחרי ביקור או שניים באותו המקלט, אנשים יבטלו את הביטוח ההוא שהם עשו, ויתחילו להרשות לעצמם לרעוד גם בחוץ. להניח לנפש לעשות לפעמים תנועות חריגות ככה סתם באמצע היום, גם בלי תמיד לנסות ולתקן את מקור הרעש.

יעדים

1. לפני חמש שנים נסעתי עם שני חברים לטיול של חודש בשביל ישראל. שלושתנו היינו קצת אחרי השחרור מהצבא, וכל ההכנות לטיול נראו כמו הכנה למבצע צבאי, אבל ברוח של מבצע סבתא. היו אוסף של ישיבות, מסמכי אקסל ורשימות ציוד לקראת הטיול. בטעות חשבנו שאנחנו נוסעים לערבות סיביר ולא שעתיים מהבית, אז מצאנו את עצמנו עם ציוד מיותר לחלוטין, כמו מגן רוח לגזייה, קערות מתקפלות ומאה קילו אורז למקרה שתפרוץ בצורת.

2. הימים הראשונים היו קשוחים. כל יום היה לנו יעד יומי של מספר קילומטרים מוגדר, עם נקודות עצירה איפה נמלא מים ואיפה נישן. מצאנו את עצמנו מסיימים את הימים מותשים, ממהרים לישון כדי להספיק לצאת לפני הזריחה ולעמוד ביעד גם למחרת. נהננו מהנופים והאתגר, אבל בכל עצירה קטנה התגנבה המחשבה שיש נקודה שצריך להגיע אליה עד סוף היום.

3. כשהגענו לכנרת, הגדרנו בלו"ז כמה שעות הפסקה. ישבנו מול המים ונחנו קצת. לידנו ישב בחור עם משקפיים. הוא הציע לנו תה ושאל אם אנחנו שביליסטים.
אמרנו שכן.
הוא שאל אם אנחנו נהנים.
אמרנו שכן. "למרות שלא קל".
הוא שאל מה לא קל, ואמרנו שכנראה אנחנו עוד לא רגילים לקצב.
"מי קובע את הקצב?" שאל.

4. זאת לא הייתה שאלה פילוסופית על מהות החוויה של הטיול, אלא שאלה טכנית ובסיסית מאד. אבל אני מודה שעד שהוא שאל אותה, לא חשבתי עליה לעומק. קבענו את קצב ההליכה לפי ספר טיולים שהיה לנו. היו שם המלצות מעולות ומפות עם תוכנית הליכה ברורה ומסודרת. ספר הטיולים עזר להבין לאן וכמה הולכים כל יום, אבל היו חלקים שהוא הפריע. בדיעבד אני חושב שהקפדנו ללכת לפי תוכנית מוגדרת לא כי היינו צריכים, אלא כי ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את הלא נודע שבחוויה.

5. הקיץ אני כותב את הספר השני שלי, ובאופן משונה, התהליך דומה להליכה בשביל ישראל. יש כמות מילים שאני מנסה לכתוב בכל יום, ומבנה כללי של הסיפור שאני מנסה לעבוד לפיו. יש ימים מתישים, וכאלה שעוברים מהר. אם לא השביל, יכול להיות שהייתי מתעקש לעמוד ביעדים קבועים, לא משנה מה. אבל אם יש משהו שלמדתי מהטיול ההוא, זה שמפות מסודרות ותוכניות עבודה הן תמיד רק אפשרות אחת. לא צריך לברוח מהלא נודע בעזרת תכנונים מפורטים, כי הוא אמור להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה. מותר לשבור את הקצב. מותר לצאת מדרך מוכרת בשביל מעיין או עצירה בחוף יפה. כדאי לדעת מה היעד, אבל במקביל, גם מתי כדאי לפספס אותו.

(בתמונה: אוריאל, שגיא ואני בשביל ישראל, מדגמנים למה אסור לחבוש כובעים עם מגני עורף.)