לגו

1. יצירת המופת הכי מרשימה שיצרתי בחיי הייתה ללא ספק מצלמה עשויה מלגו שבניתי בגן חובה. בניתי זה אולי לא הפועל המדויק. יותר נכון לומר שארגנתי את הקוביות באופן רנדומלי מספיק פעמים עד שבטעות יצא מזה משהו. למצלמה הזאת לא היה זום או פלאש. היא גם לא צילמה כלום, ולמעשה הייתה חסרת כל פונקציה מעשית שהייתה יכולה להגדיר אותה כמצלמה ממשית. אבל המבנה של הקוביות הזכיר לי מצלמה, והיה מספיק מבחינתי בשביל להיות מרוצה מאד.

2. הרגשתי שלעולם מגיע להנות מהיצירה הזאת, והחלטתי להביא את המצלמה לגן. ההורים שלי הזהירו אותי שאני יכול לאבד אותה שם, אבל אני הייתי נחוש להציג אותה בפומבי. בשיחת בוקר היומית בגן השווצתי במצלמה, והגננת הציעה לעשות סבב, כדי שכולם יזכו למשש את הבשורה הטכנולוגית החדשה. אבל בערך באמצע הסבב, אחד הילדים הפיל את המצלמה על הרצפה, שהתנפצה לחתיכות והלכה קפוט.

3. זה היה מבאס לאללה. כילד חסר כל פרספקטיבה עתידית הייתי בטוח ששיא חיי נגדע באחת, ואני מודה שהגבתי לכל הסיטואציה בהיסטריה מוגזמת. הגננת לא הצליחה להרגיע אותי, ובסוף שלחה אותי לסייעת בחדר מורים עם שקית מלאה בחתיכות לגו. אותה סייעת ראתה את השקית ומיד הבינה. היא הושיבה אותי על הכיסא מולה, ואמרה שאפשר לבנות יחד משהו אחר במקום. "מה שאתה רוצה נבנה ביחד". אמרתי לה שאני רוצה מצלמה בדיוק כמו זאת שהייתה לי. "זה הדבר היחיד שאני לא יודעת לבנות" אמרה, "אבל כל דבר אחר אפשר".

4. מוזר איך דברים מסוימים נחרטים בתודעה. משהו במשפט האגבי הזה הלך איתי שנים אחרי. הייתי בטוח שיש כאן איזה שיעור זן עמוק שהיא ניסתה ללמד אותי. איך אסור להיאחז בעבר, איך דברים בעולם מתפרקים לפעמים, וזה בסדר. יש מצבים שאין ברירה אלא לבנות משהו חדש במקום לנסות לחפש דבר שכבר לא קיים.

5. בפרספקטיבה של עשרים שנה הבנתי שהלכתי ממש רחוק עם הפרשנות. בדיעבד, אני די בטוח שהיא פשוט נתקלה בילד היסטרי להחריד, שדרש להפוך אבני לגו למצלמה מאד ספציפית שהיא באמת לא ידעה איך לייצר. שהיא לא ממש הבינה מאיפה זה נפל עליה וגם ההבטחה לבנות כל דבר אחר הייתה יותר כמו הבטחת בחירות מופרזת במיוחד. לפעמים אני עדיין תוהה אם הייתה משמעות נסתרת בדברים שלה או לא. אבל האמת, זה לא משנה. עצם הכוונה שלה לנסות ולבנות מחדש, נשארה איתי.