רגעים

1. פעם אחרונה זה קרה בשיעור באוניברסיטה. מצאתי את עצמי מסתכל על המרצה מצביעה על גרף שהיא שירטטה על הלוח, מסבירה משהו על נקודות המפגש של שתי פונקציות. אחר כך הסתכלתי סביבי, על כל הסטודנטים והסטודנטיות שישבו מולה עם מחשבים ניידים ומחברות מסודרות. הבטתי על כולם שם, וחשבתי לעצמי שאין לי מושג איך הגעתי לשם.

2. זה כמו לדבר בפלאפון תוך כדי נסיעה, ולגלות בסוף השיחה שהגעת הביתה בלי שבכלל שמת לב. ובאותם רגעים משונים שקורים לי מידי פעם, אני מנסה להיזכר מתי כל זה קרה. מתי כבר הספקתי לסיים תיכון. וצבא. וטיול ארוך. ואיך כל הדברים האלה עפו תוך רגע, ואני כבר בשלב הזה בחיים שאני יושב באולם הרצאות, עושה את עצמי מקשיב במין רצינות כזאת כמו השאר. חושב אם זה קורה גם לאחרים. אם גם ראשי ממשלה תוהים תוך כדי ישיבות קבינט משעממות, מתי לעזאזל הם הספיקו לסיים תואר ראשון.

3. מה שמטריד אותי בכל העניין, זה שהזמן לא עוצר. כל פעם שאני שם לב, החיים קופצים עוד שלב קדימה. לפעמים אפילו נראה לי שהקצב רק הולך ומאיץ. שפעם הבאה שאני אסתכל סביבי, אני כבר אמצא את עצמי בפנסיה עם שבעה נכדים. ובמצבים כאלה, כל מה שבא לי זה לעצור לרגע. אני לא מתכוון לצאת לסוף שבוע בצפון או משהו, אלא ממש לעצור את הזמן. אפילו לכמה שניות, רק להסדיר נשימה.

4. אז בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מנסה להקליט רגעים. אבל לא עם תמונות או סרטונים. בכל פעם שיש רגע שאני רוצה לזכור, אני פשוט שם שיר ברקע. נגיד כשנבחרת ישראל ניצחה 3-0 את בוסניה, או כשהייתה שקיעה יפה בחוף בגעש. אני ישר משמיע לעצמי שיר רנדומלי, מזמזם אותו תוך כדי בראש. מנסה לצרוב את המוזיקה יחד עם הזיכרון. להשאיר לי כמה נקודות בזמן שתמיד אוכל להיאחז בהן.

5. וכל פעם שאני רוצה לחזור לרגע ההוא, אני משמיע מחדש את השיר. לפעמים זה עובד, בדרך כלל קצת פחות. מוצא את עצמי מאזין לשיר ברדיו, ולא מצליח לחזור לאותו זיכרון, מתבאס שעוד רגע שרציתי לשמור הלך לאיבוד. אבל לפעמים גם בלי להיזכר, התחושה הטובה עדיין נשארת בגוף. ואולי בעצם הידיעה שבכל שיר יכול להסתתר זיכרון יפה, יש גם מידה של נחמה.