הכל בראש

1. אני זוכר שפגשתי פעם בוס אחד שתמיד לבש חליפה שחורה, ולא הפסיק להגיד לעובדים שלו ש"הכל בראש". ובכל פעם שמישהו היה בא אליו עם בעיה, הוא היה מתבונן בו במין רצינות כזאת, שוקל לרגע את הדברים, ואז מבהיר, "תשמע, בסוף זה הכל אצלך בראש". ובמקרים מורכבים במיוחד, היה מוסיף גם חיוך.

2. ושנים שמצאתי נחמה בתפיסה הזאת. כי עולם שבו "הכל בראש", הוא עולם שבו הכל אפשר ישר לפתור. כי כשמשהו נמצא בראש, זה אומר שהוא נמצא בשליטה שלך. ואני הייתי מסתובב בעולם עם התובנה המרגיעה הזאת. שכל צרה שלא תבוא היא סוג של חידה לוגית, שאם משקיעים בה מספיק זמן ומאמץ, מגיעים בסוף לפיתרון.

3. אבל בזמן האחרון למדתי שלא "הכל בראש", דווקא בהקשר אחר. שיש תיאוריות במדעי המוח שמבהירות שאנחנו לא מבינים את העולם רק דרך הראש, אלא גם דרך הגוף. שזיכרון ומחשבה וידיעה, כל אלה לא נמצאים באיזה מקום מנותק במוח, אלא באזורים שקשורים לחלקים השונים בגוף.

4. כי כשמישהו חושב על הצבע אדום, האזור במוח שקשור לראייה מופעל גם. וכשמישהו נזכר בפעם הראשונה שהוא רכב על אופניים, האזור שקשור לרגליים לוקח חלק בתהליך. ובעצם האקדמיה מסבירה את מה שכל אוהד כדורגל כבר יודע. שזיכרונות נצרבים דרך הגוף. שההתרגשות כשהקבוצה שלך לוקחת אליפות, והתסכול כשהיא מפסידה, הן לא תחושות שנשארות רק במוח. התחושות ממלאות את הידיים והרגליים, עולות שם כל פעם שנזכרים מחדש.

5. וכל התאוריות האלה גורמות לי לחשוב שגם בעיות לא נשארות רק בראש. שקושי הוא לא תמיד רק אשליה מנטלית. ושאולי במקום שבוסים עם חליפות שחורות ימשיכו להגיד בביטחון ש"הכל בראש", הם ישקלו נוסח קצת פחות קליט, אבל קצת יותר מדויק. נגיד ש"הרבה מאד בראש", או ש"לפחות חלק מסוים נמצא בראש". ואם ירצו לדייק אפילו יותר, יוסיפו עוד הסתייגות קלה. יבהירו שיש בעיות שהם לא רק בראש. שיש קשיים שנמצאים גם בגוף עצמו. בצוואר ובבטן, ובלב ובמערכת הנשימה. ושבכלל, לא כל בעיה צריך ישר לנסות לפתור. שלפעמים אפשר לתת לכאב מקום אמיתי בעולם. כי אולי התשובות לא תמיד יגיעו מהראש החושב, אלא מתוך הגוף שספג לתוכו את תחושת הכאב.