1. אני זוכר שפגשתי פעם בוס אחד שתמיד לבש חליפה שחורה, ולא הפסיק להגיד לעובדים שלו ש"הכל בראש". ובכל פעם שמישהו היה בא אליו עם בעיה, הוא היה מתבונן בו במין רצינות כזאת, שוקל לרגע את הדברים, ואז מבהיר, "תשמע, בסוף זה הכל אצלך בראש". ובמקרים מורכבים במיוחד, היה מוסיף גם חיוך.

2. ושנים שמצאתי נחמה בתפיסה הזאת. כי עולם שבו "הכל בראש", הוא עולם שבו הכל אפשר ישר לפתור. כי כשמשהו נמצא בראש, זה אומר שהוא נמצא בשליטה שלך. ואני הייתי מסתובב בעולם עם התובנה המרגיעה הזאת. שכל צרה שלא תבוא היא סוג של חידה לוגית, שאם משקיעים בה מספיק זמן ומאמץ, מגיעים בסוף לפיתרון.

3. אבל בזמן האחרון למדתי שלא "הכל בראש", דווקא בהקשר אחר. שיש תיאוריות במדעי המוח שמבהירות שאנחנו לא מבינים את העולם רק דרך הראש, אלא גם דרך הגוף. שזיכרון ומחשבה וידיעה, כל אלה לא נמצאים באיזה מקום מנותק במוח, אלא באזורים שקשורים לחלקים השונים בגוף.

4. כי כשמישהו חושב על הצבע אדום, האזור במוח שקשור לראייה מופעל גם. וכשמישהו נזכר בפעם הראשונה שהוא רכב על אופניים, האזור שקשור לרגליים לוקח חלק בתהליך. ובעצם האקדמיה מסבירה את מה שכל אוהד כדורגל כבר יודע. שזיכרונות נצרבים דרך הגוף. שההתרגשות כשהקבוצה שלך לוקחת אליפות, והתסכול כשהיא מפסידה, הן לא תחושות שנשארות רק במוח. התחושות ממלאות את הידיים והרגליים, עולות שם כל פעם שנזכרים מחדש.

5. וכל התאוריות האלה גורמות לי לחשוב שגם בעיות לא נשארות רק בראש. שקושי הוא לא תמיד רק אשליה מנטלית. ושאולי במקום שבוסים עם חליפות שחורות ימשיכו להגיד בביטחון ש"הכל בראש", הם ישקלו נוסח קצת פחות קליט, אבל קצת יותר מדויק. נגיד ש"הרבה מאד בראש", או ש"לפחות חלק מסוים נמצא בראש". ואם ירצו לדייק אפילו יותר, יוסיפו עוד הסתייגות קלה. יבהירו שיש בעיות שהם לא רק בראש. שיש קשיים שנמצאים גם בגוף עצמו. בצוואר ובבטן, ובלב ובמערכת הנשימה. ושבכלל, לא כל בעיה צריך ישר לנסות לפתור. שלפעמים אפשר לתת לכאב מקום אמיתי בעולם. כי אולי התשובות לא תמיד יגיעו מהראש החושב, אלא מתוך הגוף שספג לתוכו את תחושת הכאב.

1. מה חיפשתי בגדנסק? האמת, גם אני לא בטוח. התשובה הפשוטה זה שהייתי בגרמניה, והכרטיס הכי זול הוביל לשם. ב-9 אירו אפשר לקחת אוטובוס לילה צפוף שתוך עשר שעות יגיע לים הבלטי. אבל קמצנות לבדה לא יכולה להסביר נסיעה לעיר נמל מנומנמת בפולין. עיר שהמרכז התרבותי שלה זה סניף מקדונלד'ס שנמצא בתחנה המרכזית, ומשמש כמקלט לכל הנשמות התועות שהתגלגלו לשם. התשובה היותר מורכבת, זה שהגעתי לשם בעקבות ספר שקראתי פעם. על סופר יהודי במלחמת העולם השנייה שהחליט לברוח. קפץ לתוך הים של גדנסק, ולפי הסיפור הפך לדג. מצא במים את הדרך שלו לחמוק מהעולם.

2. יצא לי לפגוש בעבר כמה אנשים שנסעו למקומות רחוקים מסיבות דומות. אחת שעברה לגור שנתיים בבואנוס איירס כי שמעה שיר יפה בספרדית, או בחור אחר שחצה את ארה"ב, עשה את כל הדרך לאלסקה בעקבות הסרט "into the wild". וכל התנועות האלה במרחב משונות בעיניי. הרי אנשים עושים את כל הדרך, רק כדי להגיע למקום שהם יודעים שלא ימצאו בו כלום. שאין בו שום עדות לדבר הזה שהם מחפשים. ועדיין הם נוסעים. מקווים שאולי בכל זאת יגיעו ויגלו איזה רמז, או מישהו שכבר שנים מחכה שהם יופיעו.

3. אבל במקרה של גדנסק, באמת אין כלום. שלושה ימים העברתי שם, והדבר הכי מרשים בעיר זה מוזיאון של אבני ענבר שהיה סגור לרגל שיפוצים. יש גם את בית הדואר העירוני. במלחמת העולם השנייה היה שם קרב בין הצבא הנאצי ל-42 פקידי דואר פולנים. המקומיים אומרים שזה מקום מעניין לבקר בו. אני לא יודע, הדואר הפולני לא עובד בסופי שבוע. נשאר רק הים. בדרך אליו לקחתי פעמיים את הרכבת הלא נכונה. הסתבכתי וירדתי ליד נמל נטוש, נתקל בבחור עם צלב קרס על הצוואר שירד לסיבוב עם הכלב. הוא ראה שנלחצתי, אז הוא חייך וסימן שהים מסתתר מאחורי הבניין.

4. הגעתי לחוף מכוער ואפרורי, מים עכורים ובקבוקי וודקה שהיו זרוקים בכל עבר. ישבתי על החול וניסיתי לדמיין את האיש מהספר קופץ לתוך המים, אבל לא הצלחתי. זה לא היה הים שחיפשתי. זה לא היה הים שבשבילו נסעתי עשר שעות. בסוף נשברתי כי היה מבאס וקר. גם הוסטל לא הצלחתי למצוא, אז את הלילה עשיתי על הרצפה של זוג פולני מבוגר שהסכים לארח אותי. כשהאישה הבינה שאני מישראל, היא נמתחה על הרגליים והודיעה שהולכים, התעקשה שאבקר בבית הכנסת של העיר.

5. היהודים האחרונים בגדנסק ישבו בחדר שליד בית הכנסת, והציעו לי לשחק איתם ברידג'. נראה ששנים הם ישבו בסבלנות באולם המאובק, חיכו שאגיע ואשלים להם עוד רביעייה. הסברתי שאני לא יודע לשחק, והם מיד איבדו עניין. גם העובדה שאני מישראל לא ריגשה אותם. האישה הפולנייה ביקשה שלא אקח את זה אישית. שברידג' זה עניין מאד רציני בגדנסק, אין להם זמן לשיחות נימוסים. אחר כך לחשה לי באוזן, שחצי מהם בכלל לא יהודים. שמגיעים לשם כל מיני קשישים נוצרים מהשכונה. שמים על עצמם כיפה, מתפללים בבית כנסת, אחרי זה באים לשחק. שהרב לא שואל שאלות כל עוד הבן אדם יודע לחלק חבילת קלפים. רבע שעה הסתכלתי עליהם מהופנט, תוהה עוד כמה מקומות משונים כאלה מתחבאים להם בעולם. ואולי רק מחשבה כזאת, שווה לפעמים את כל הדרך.

1. בפורטוגל יש אישה שמנסה לפתח משוואה שתחשב כמויות של געגוע. פגשתי אותה בקיץ האחרון. סיפרה לי שזה הספורט הלאומי שם. שכל ההיסטוריה שלהם מבוססת על אנשים ששטו למסעות בלב הים ולא חזרו. שמאז כל אחד בפורטוגל מתגעגע למישהו, גם אם הוא לא ממש בטוח למי.

2. "כלומר, זה לא בדיוק געגוע. זאת מילה קצת אחרת בפורטוגזית" היא הבהירה. אמרה שלמילה הזאת אין תרגום מדויק בשפות האחרות. "Saudade" הם קוראים לזה. ההגדרה הכי טובה שהיא הצליחה לחשוב עליה זה: "להרגיש את הנוכחות של האין". אמרה שבעיניה זאת תחושה קצת מדויקת יותר. כי כשאתה מתגעגע אתה מרגיש שמשהו חסר לך בחיים, אבל ב"Saudade" אתה מרגיש ממש את האין בכבודו ובעצמו.

3. הסמנטיקה מסובכת לי, אבל המשוואה שלה דווקא פשוטה. היא טוענת שגעגוע זה בעיקר עניין גאוגרפי. שככל שאדם נמצא רחוק יותר, הגעגוע אליו גדל בהתאמה. חשבתי על זה קצת, ואז סיפרתי לה שפעם הודעתי לסבתא שלי שאני הולך לטיול של חמישה ימים בצפון. היא מיד שאלה "מה יש לך לחפש שם כל כך רחוק?", אבל כשסיפרתי לה על הטיול הזה, של חודש בספרד ופורטוגל, היא חייכה ואמרה ש"ספרד זה טוב. ספרד זה קרוב".

4. כי מרחק זה כנראה אף פעם לא עניין גאוגרפי בלבד. זה מושג הרבה יותר אישי מזה, שמבוסס על אינספור החוויות שאדם עובר במהלך חייו. סבתא שלי בילתה כמה שנים מהחיים שלה בדרום אמריקה. מאז היא אוהבת ספרדית וטלנובלות בערוץ "ויוה", והעולם הלטיני כולו נראה לה קרוב יותר מאיזה יער ליד קריית שמונה. ואולי זאת גם הסיבה שבכל פעם שאני נוסע, ההורים שלי מתקשרים ומספרים לי פרטים משונים על המקום שבו אני נמצא. אומרים, "רק רצינו שתדע שיש שם פסטיבל גדול עכשיו", או "היית מאמין שתמנון זה המאכל הלאומי שלהם?"

5. כי אולי הם פשוט עלו על שיטה משונה שמקצרת את המרחק. ועם כל פרט קטן כזה שהם מתעקשים למצוא, הם מושכים אותי אליהם, מכריחים את היבשות להתקרב זו לזו. ומאז שהבנתי את זה, אני עושה אותו דבר. מנסה לחשוב איך להחזיר אליי אנשים שרחוקים. מקשיב לאיזה שיר בשפה שמקיפה אותם, או קורא ערך אקראי בויקיפדיה על אותו מקום מרחוק. מנסה לשחק עם המשתנים במשוואה. להפחית, ולו לרגע, את מידת הגעגוע.

1. פעם אחרונה זה קרה בשיעור באוניברסיטה. מצאתי את עצמי מסתכל על המרצה מצביעה על גרף שהיא שירטטה על הלוח, מסבירה משהו על נקודות המפגש של שתי פונקציות. אחר כך הסתכלתי סביבי, על כל הסטודנטים והסטודנטיות שישבו מולה עם מחשבים ניידים ומחברות מסודרות. הבטתי על כולם שם, וחשבתי לעצמי שאין לי מושג איך הגעתי לשם.

2. זה כמו לדבר בפלאפון תוך כדי נסיעה, ולגלות בסוף השיחה שהגעת הביתה בלי שבכלל שמת לב. ובאותם רגעים משונים שקורים לי מידי פעם, אני מנסה להיזכר מתי כל זה קרה. מתי כבר הספקתי לסיים תיכון. וצבא. וטיול ארוך. ואיך כל הדברים האלה עפו תוך רגע, ואני כבר בשלב הזה בחיים שאני יושב באולם הרצאות, עושה את עצמי מקשיב במין רצינות כזאת כמו השאר. חושב אם זה קורה גם לאחרים. אם גם ראשי ממשלה תוהים תוך כדי ישיבות קבינט משעממות, מתי לעזאזל הם הספיקו לסיים תואר ראשון.

3. מה שמטריד אותי בכל העניין, זה שהזמן לא עוצר. כל פעם שאני שם לב, החיים קופצים עוד שלב קדימה. לפעמים אפילו נראה לי שהקצב רק הולך ומאיץ. שפעם הבאה שאני אסתכל סביבי, אני כבר אמצא את עצמי בפנסיה עם שבעה נכדים. ובמצבים כאלה, כל מה שבא לי זה לעצור לרגע. אני לא מתכוון לצאת לסוף שבוע בצפון או משהו, אלא ממש לעצור את הזמן. אפילו לכמה שניות, רק להסדיר נשימה.

4. אז בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מנסה להקליט רגעים. אבל לא עם תמונות או סרטונים. בכל פעם שיש רגע שאני רוצה לזכור, אני פשוט שם שיר ברקע. נגיד כשנבחרת ישראל ניצחה 3-0 את בוסניה, או כשהייתה שקיעה יפה בחוף בגעש. אני ישר משמיע לעצמי שיר רנדומלי, מזמזם אותו תוך כדי בראש. מנסה לצרוב את המוזיקה יחד עם הזיכרון. להשאיר לי כמה נקודות בזמן שתמיד אוכל להיאחז בהן.

5. וכל פעם שאני רוצה לחזור לרגע ההוא, אני משמיע מחדש את השיר. לפעמים זה עובד, בדרך כלל קצת פחות. מוצא את עצמי מאזין לשיר ברדיו, ולא מצליח לחזור לאותו זיכרון, מתבאס שעוד רגע שרציתי לשמור הלך לאיבוד. אבל לפעמים גם בלי להיזכר, התחושה הטובה עדיין נשארת בגוף. ואולי בעצם הידיעה שבכל שיר יכול להסתתר זיכרון יפה, יש גם מידה של נחמה.

1. כשהייתי חניך בקורס כתבים צבאיים, עשו לנו מין שיעור מזורז ב"וואסח". אמרו שכשנהיה בשטח, חשוב שחיילים אחרים לא יחשבו שאנחנו ג'ובניקים פעורים, הסבירו שיש כל מיני דברים שחשוב להקפיד עליהם, כמו סלנג צבאי או לחיצת יד חזקה. הדגישו במיוחד שלא משנה מה הטמפרטורה בחוץ, אנחנו תמיד חייבים להסתובב עם שרוולים מופשלים כמו חבר'ה קרביים, אחרת יעלו עלינו תוך שנייה.

2. קצת אחרי שנגמר הקורס, אני ועוד צלם מצאנו את עצמינו בבסיס בגולן. זה היה חורף ובחוף קר, אבל שנינו אפילו לא שקלנו לקחת מעיל, כי ידוע שמעיל צבאי הוא סמל הצעירות האולטימטיבי. כשהגיע הערב, שנינו כבר התחלנו לרעוד מקור. ממש. לוחם ביחידה שראה את שנינו, שאל אם אנחנו רוצים מעילים, אמר שהוא בדיוק הולך להביא לעצמו. סירבנו בנימוס והסברנו לו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לצאת צעירים. הוא התחיל לצחוק. "אני לא יודע מה זה לצאת צעיר" אמר, "אבל אני כן יודע שאם קר לי, אני לובש משהו חם".

3. נזכרתי במשפט הזה בעקבות שיחה שהייתה לי עם מורה אחת, קצת אחרי שדונלד טראמפ נבחר להיות נשיא ארצות הברית. היא הודתה בכנות שבינה לבין עצמה, היא תוהה אם היא שולחת את התלמידים שלה לעולם האמיתי עם כלים שלא מתאימים. הרי היא מלמדת אותם כמה חשוב להיות בני אדם מוסריים והגונים, בזמן שאנשים כמו טראמפ עוקפים אותם מימין ומשמאל. אמרה בייאוש שאולי בכל זאת שווה לשקול כמה שיעורים על מתי משתלם לשקר, אפילו לסכסך טיפה פה ושם. לא תמיד כמובן, רק במקרים חריגים, כמה כלים בסיסים שיעזרו לאנשים להתמודד בפעם הבאה שהם נתקלים בעצמם באיזה טראמפ.

4. והאמת, היא צודקת. גם אני לא ממש יודע איך להתמודד עם כל הטראמפים האלה. מוצא את עצמי עומד מולם חסר ביטחון ומהוסס, שוקל איך להגיב בזמן שנראה שהם כבר הספיקו לכבוש עוד יעד. אבל אם יש משהו שלמדתי מהחייל שהציע לי את המעיל, זה שאין באמת ספר חוקים איך צריך לפעול בעולם הזה. לפעמים האינסטינקט הראשוני חד יותר מכל קוד חברתי, אז אם קר שווה לשים מעיל, ואם אנשים לא מרגישים שלמים להיות קצת יותר כמו טראמפ, הם לא צריכים להיות.

5. ואם יש משהו אחד שאולי בכל זאת שווה לאמץ מטראמפ, זה לוותר על הבושה. לא להתבייש לדבר על רגעים של חוסר ביטחון. על כל סימני השאלה שיש לנו לגבי עצמינו. לדבר בפתיחות על התחושה שבתכלס, הרבה מאיתנו בכלל לא רוצים לקחת חלק בבית הקלפים הזה. לא רוצים להתאים את עצמינו לכללים שאנחנו לא מאמינים בהם. על כל טראמפ אחד, יש מספיק אנשים שבחרו לפעול בצורה שונה. לא צריך לתת לרעש הגדול שאנחנו שומעים עכשיו להפוך אותנו למישהו שאנחנו לא רוצים להיות.

1. שלשום פספסתי את האוטובוס בכמה רגעים, ומצאתי את עצמי מחכה חצי שעה לאוטובוס הבא. את ההמתנה המתסכלת בתחנה העברתי בניסיון לחשב כמה זמן מתבזבז כל יום. מאות אלפי שעות? מיליונים? כנראה שיותר.

2. כי זמן הולך לאיבוד יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. מתבזבז בכל פעם שמישהו לוקח פנייה לא נכונה שמאלה או שוכח איפה הוא שם את המפתחות. אינספור רגעים שאם מישהו היה מצליח למצוא ולהדביק יחד מחדש, היה אפשר להשתמש בהם לכל הדברים האלה שרצית, כמו החלק הדרומי של שביל ישראל או קורס מתחילים בספרדית.

3. ובאמת שבא לי להאמין שזה לא קורה סתם, כל העיכובים האלה. ואולי בעצם, לא רק שיש סיבה, יש אפילו מישהו שאחראי לכל העניין. כמו שוטר שמכוון את התנועה, אולי יש בן-אדם שתפקידו לכוון את תנועת האנשים בעולם. אחת מבוגרת כזאת שיושבת לה בחדר בקרה קטן עם תה פושר, מוודאת שהחיים שלנו זורמים בקצב הנכון. וכל פעם שאתה ממהר קצת יותר מידי, היא מיד מרימה טלפון לנהג אוטובוס כדי שידלג על התחנה שלך, או מבקשת מהקופאית בסופר-מרקט לצאת להפסקה בדיוק כשאתה מגיע לקופה.

4. דואגת לעשות הכל כדי שתגיע לרגעים מסוימים בחיים בזמן ובמקום שאתה צריך להגיע אליהם. כדי שבאוטובוס הבא תפגוש חבר מהצבא שכבר שנים אתה מנסה לקבוע איתו, או שבחדר המתנה תקרא כתבה שתגרום לך לפתוח את המסעדה שתמיד חלמת עליה.

5. ואולי כל העניין הזה פועל בכלל לטווח הרחוק, וכל העיכובים הקטנים האלה הולכים ומצטברים. הכל כדי שעוד שלוש שנים, כשתתיישב על ספסל בתחנת הרכבת של יבנה ב-13:36 בצהריים, תמצא את עצמך ליד מישהי שעוד תהפוך בטעות לאהבת חייך. ואתה שקיללת את כל הנהגים שאי פעם חסמו אותך בכניסה לרחוב, בכלל לא יודע שבזכותם הגעת לשם בדיוק בזמן הנכון, כי שתי דקות לפני היית מפספס. ולרגע תמצא את עצמך חושב מחשבה משונה שכזאת, שזמן אף פעם לא הולך לאיבוד, הוא רק זורם בצורה שעדיין לא הצלחת להבין.

1. לפעמים זה נראה לי נס שרוב האנשים בעולם מצליחים לתפקד. זאת מחשבה שעוברת לי בראש בעיקר כשאני עושה דברים מייאשים כאלה, כמו לעמוד בפקק או לחכות בתור בביטוח לאומי. אני מסתכל על האנשים סביבי, ובאמת שלא מצליח להבין איך כולם עושים את זה. מחכים ככה בתור. קמים ככה בבוקר. הולכים לעבודה. יושבים בפגישה משמימה. מכינים ארוחת ערב ואז שוטפים כלים, אפילו את הסיר שקצת נשרף מלמטה. אחר כך נרדמים בלילה, ואז קמים עוד פעם. זה פשוט פלא בעיניי שיש שבעה מיליארד אנשים על הפלנטה הזאת, ורובם מתפקדים כאילו כלום.

2. כן, אני מודע לעובדה שחלקם לא הכי מאושרים, אפילו אומללים במידה מסוימת, אבל זה רק הופך את כל העניין ליותר מדהים. כי למרות הקושי, הם עדיין מצליחים לתפקד. מוצאים בעצמם את הכוח לשלם את החשבונות של המים והחשמל. לעשות כל יום מאות פעולות טכניות כמו להתקלח ולצחצח שיניים בכזאת אלגנטיות שבכלל לא שמים לב.

3. ולפעמים מרגיש לי שלכל האנשים האלה מגיע פרס. ברצינות. פעם בשנה לפחות, עם טקס רשמי והכל. משהו גדול, במקום גדול ומפואר כזה. נגיד איפה שעושים את הטקס של האוסקר או משהו. ושמישהו מכובד וחשוב יחלק את הפרס. אובמה, או מזכ"ל האו"ם נגיד. יעמוד על הבמה ויגיד לכל אותם מיליארדי אנשים שזכו, "וואלה חבר'ה, שיחקתם אותה. עברתם עוד שנה. לא היה קל, אבל אתם עשיתם את זה כמו גדולים".

4. ושמיד אחריו, נציג מהזוכים יעלה לבמה, וייתן נאום קצר. שתי דקות או שלוש, לא יותר. יגיד תודה לבת זוג והילדים. יספר בקול מעט חנוק על אותו יום שהוא כמעט לא קם לעבודה אבל בסוף הצליח לאסוף את עצמו ממש ברגע האחרון. וכל האנשים באולם ימחאו לו כפיים, חלק אפילו יעמדו. והאיש ירד מהבמה עם הפסלון, יחזיק אותו צמוד לחזה כל הדרך הביתה, ואז יניח אותו בארון החדש שהוא קנה מאיקאה כי הארון הישן כבר מלא לגמרי.

5. ורגע לפני שהוא ילך לישון, הוא יסתכל על התקרה ויחייך. יגיד לאשתו שזה לא יאומן איך שניהם הצליחו לעבור עוד שנה. שזה באמת לא פשוט להיות עוד בן אדם בעולם הזה. שלפעמים זה מרגיש לו ממש נס שהם ככה מצליחים. פשוט נס.

1. אתמול בערב, במוצאי יום כיפור, עמדה קשישה בתחנה של הרכבת התחתית בניו יורק והחזיקה זר פרחים. זאת כבר פעם שלישית השבוע שאני רואה אותה שם, מחכה ליד מכונת הכרטיסים למישהו או מישהי שמסרבים להגיע. רציתי לשאול אותה מה העניין, אבל לא היה לי אומץ.

2. זה גרם לי לחשוב שחבל שאין ויקיפדיה על אנשים רגילים לחלוטין, מקום שבו אפשר לבדוק דברים כאלה. ויקיפדיה שמורכבת מערכים על נהג אוטובוס נחמד שפגשת או מישהי שישבה לידך בתור לקופת חולים. אנשים שאתה יודע שלא תפגוש יותר מפעם אחת בחיים, אבל יש לך תחושה שאם היה לך קצת יותר זמן איתם, היית מגלה סיפור מעניין.

3. ובויקיפדיה הזאת כל מה שצריך זה צילום של הבן אדם, מקסימום גם שם פרטי אם התמונה יצאה מטושטשת, וישר תקבלו את כל הפרטים. שנת לידה ומקצוע ותחביבים, ואולי אפילו מאכל אהוב אם זה ערך מושקע במיוחד. ויהיה גם חלק כזה של כל האירועים המשמעותיים בחיים של אותו בן אדם, כמו אהבה ראשונה או משבר גיל ה-40. תיאור קצר וממצה של כל דבר, לא יותר משתי שורות, רק לקבל את התמונה הכללית.

4. והכי חשוב, לאותו בן אדם יהיה אסור בשום פנים ואופן לערוך את הערך של עצמו. שלא יהפוך לעוד "לינקדאין" משעמם כזה שבו כולם משקרים לכולם שהכל מושלם. המקסימום שאותו אדם יוכל לעשות זה להסתכל בחשש איך אנשים עורכים את ההיסטוריה הפרטית שלו. אנשים עם גישה לפרטים מביכים שכאלה, כמו סבתות או חברים מהתיכון. לראות אותם מתווכחים ביניהם אם הוא זכה פעמיים או שלוש בפרס העובד המצטיין, ואם הבריחה מהבית בכיתה ד' באמת שווה פסקה שלמה.

5. ואז, אם בכל זאת תתקלו שוב באותו אדם, ואולי אפילו תחליפו איתו כמה מילים, לא תצטרכו להעביר עשר דקות מחייכם בשיחת סמול טוק משמימה, אלא ישר לגשת לשאלה האחת שבאמת מעניינת אתכם. נגיד, איך זה הרגיש כשהבקעת את שער הניצחון נגד יא' 1, או למה אף פעם לא שלחת את מכתב האהבה ההוא שכתבת לנועה ביאליק בגיל 12. כי לדעת כמה אנשים חיים באיסלנד זה באמת מעניין, אבל קשישה שמחכה כבר שבוע עם זר פרחים, מעניינת אותי אפילו יותר.

1. ולקראת סוף של טיול ארוך בחו"ל, אני חושב על כל האנשים בדרך שאמרו לי שאני חייב לעשות דברים. חייב לצאת לאנפורנה ולאגמים הקפואים. חייב להיתקע לפחות שבוע בסן פדרו. חייב, אבל ממש חייב אחי, להגיע להוסטל של ההודי ההוא בדרמסלה שמסלסל עומר אדם. אני לא מדבר על אלה שממליצים, שמציעים לבדוק את האופציה. אני מדבר על אלה שמבהירים שעם כל הכבוד לרצונות הפרטיים שלך כיצור אוטונומי, יש דברים שאסור לאף אחד לפספס, אחרת "לא באמת היית שם".

2. כל החיים בעצם, אתה פוגש את האנשים האלה. הם מגיעים בכל מיני צורות גדלים ותלבושות. מדודה שמסבירה לך שחייבים היום תואר פרקטי ועד הבחור בחברת פלאפונים שרומז שחיים בלי אייפון 6 זה לא באמת חיים. ואתה הרי יודע שהם מזיינים את השכל. שיש אינסוף דרכים לבחור ולחיות, ושהרים יפים אפשר למצוא גם באיזה חור באלבניה. אבל עדיין לחלקם, אם לא לרובם, אתה נוטה להקשיב.

3. כי משהו בביטחון הזה בקול שלהם שמבלבל אותך, וכי תכלס, אתה יודע שלא באמת תספיק הכל. כי כמה זמן כבר יש לך כבר לחיות בעולם הזה? 70-80 שנה גג? ואתה הרי רוצה לדעת שבזמן המועט שקיבלת סימנת ויי על הדברים שחייבים לעשות. שלא תגיע לבית אבות ותגלה שההבדל בין אושר לחרטה בחיים האלה באמת היה חצי יום שחייה עם כרישי לוויתן באסילה מוחרס.

4. ובשלב מסוים גם אתה מתחיל להגיד לאנשים שהם חייבים לעשות דברים. מחקה באופן מרשים את הטון הרציני הזה ששמעת מספיק פעמים בעצמך. מגיע למצב שגם אם תפגוש את איינשטיין בעולם הבא, תגיד לו שתורת היחסות זה אחלה והכל, אבל תכלס, מי שלא אכל באבו חסן לא באמת חי את החיים האלה עד הסוף.

5. ואני ככל שהזמן עובר אני מעדיף לקבל את העצות שלי מאנשים מבולבלים. מאלה שמציעים לך לעשות משהו ורגע אחרי מתחרטים. ששותקים כמה שניות בין משפט למשפט. שלפעמים, בשלב מסוים בשיחה פשוט נאנחים ואומרים לך שבתכלס, אין להם באמת שמץ של מושג. אולי כי אלה שמהססים מבינים שהעולם הזה קצת מורכב מידי בשביל שלכל התלבטות תהיה תשובה נחרצת. ושאולי, לפעמים, הדרך הכי טובה להגיע למקומות שרצית, זה לא ממש לדעת לאן אתה הולך.

1. סוף העולם זה כאן. לא מטאפורית. כאן באמת נגמר העולם. ככה לפחות חשבו פעם. אנשים היו בטוחים שבעיירה הספרדית המנומנמת פיניסטרה, ששוכנת על חופי האוקיינוס האטלנטי, נגמרת האדמה. שספינה שתפליג מערבה תמצא את עצמה בים אינסופי במקרה הטוב, או תיפול מגבולות כדור הארץ השטוח במקרה הפחות סימפטי.

2. מין הסתם הם טעו בגדול. פספסו את הפרט הזניח שכדור הארץ עגול. ויש את אמריקה בהמשך. והאמת, הנקודה הכי מערבית באירופה נמצאת בכלל בפורטוגל, ככה שטכנית זה אפילו לא הסוף של אירופה. אבל המקומיים דאגו לשמר את המיתוס של "סוף העולם". גם כי הוא מגניב, בעיקר כי הוא מביא לא מעט תיירים מגוחכים כמוני שהושפעו בקלות מהסלוגן השיווקי. 

3. ובאמת יש כל מיני דברים משונים כאן בסוף העולם. מועדון סלסה לקשישים בלבד שפתוח כל לילה עד חצות. ומגדלור שמאיר תמיד למרות שאין ממש ספינות בסביבה, וחופים יפים מלאים במים קפואים של אוקיינוס. אבל האטרקציה המרכזית היא ללא ספק השקיעה. כל ערב אנשים הולכים שלושה קילומטר עד למגדלור, מתיישבים צפופים על הצוקים ומביטים בשמש כאילו זה היה מינימום וודסטוק פה. וכשהשמש נוגעת באופק האנשים בסוף העולם מתכנסים במין שתיקה משונה שכזאת, וכשהשמש נעלמת לחלוטין, חלקם ממש פולטים אנחת רווחה, כאילו לרגע לא היו בטוחים שתצליח. ואחר כך הם נעמדים ומוחאים כפיים, כולם, במין התלהבות ילדותית כזאת שגם הם מופתעים למצוא בעצמם.

4. והדבר הכי משונה בסוף העולם זה האנשים. צרפתייה אחת שכבר שבועיים נתקעה על השקיעה הזאת עד שהיא פספסה את הטיסה הביתה. וגרמני שחסך במשך חמש שנים בשביל טיול ארוך מסביב לעולם. יצא לדרך לפני חודש רק כדי לגלות שהבחורה שהוא מאוהב בה בסתר 20 שנה התגרשה מבעלה בשבילו. ויש גם מורה קנדית שבאה בעקבות אחיה שנהרג, ופקיד הולנדי אפרורי שעשה את כל הדרך ברגל מהבית שלו ליד אמסטרדם.

5. וזה נראה שכל האנשים האלה לא הגיעו לכאן סתם. שכל אחד מהם הסתבך ונתקע בחיים הפרטיים שלו שוב ושוב עד שהתגלגל לגבול, למקום שבו נגמרת האדמה. עשו את כל הדרך בתקווה למצוא תשובה איך ממשיכים. חלקם אפילו מבצעים מסורת עתיקה ושורפים את הבגדים על החוף, מסמלים לעצמם התחלה של חיים חדשים.

6. אחרי שלושה ימים בסוף העולם אני עוזב. בזמן הזה הפקיד ההולנדי החליט להתפטר מהעבודה ולפתוח נגרייה קטנה. המורה הקנדית תחזור לכאן בשנה הבאה עם הבת שלה. הגרמני עצר את הטיול והוא יעבור לגור עם האהובה שלו והילד שלה בן ה-5. אמר שבעיניו "גם זאת סוג של הרפתקה, אולי אפילו מפחידה יותר". ורק הצרפתייה, לפי מה שאני יודע, עדיין שם. ממשיכה לעשות כל ערב את הדרך מהעיירה למגדלור, מתבוננת במים ומקווה שבקרוב תמצא בהם רמז איך אפשר להמשיך מהמקום בו נגמר העולם.