אתמול דיברתי על כתיבה והספר שכתבתי בבית אבות בכפר סבא, בפני כמאה קשישים וקשישות נחמדים. עשר דקות אחרי שהתחילה ההרצאה, מישהו בקהל התחיל לזרוק הערות. הוא ישב רחוק אז לא הצלחתי להבין מה הוא אומר, אבל כל כמה דקות הוא מילמל כמה מילים. אנשים בקהל אמרו לו להפסיק, שזה מפריע לכולם, אבל הוא המשיך בשלו. בסוף ההרצאה, הוא ניגש אליי, והדבר הראשון שהוא אמר היה "אני אגיד לך את האמת, לא הקשבתי למילה שאמרת". אני מודה שהתבאסתי לשמוע. רגע אחרי הסביר שבתחילת ההרצאה אמרתי משהו על המשפחה שלי. שאותו רגע הוא הבין שאני הנכד של פרידה גפן. שהם גדלו יחד בעיירה לידא, היו חברי ילדות, אחר כך היו גם בסיביר כשהגלו את שתי המשפחות לשם. אמר שהוא לא ראה אותה עשרות שנים. שהוא חייב לדבר איתה. התקשרתי לסבתא שלי, סיפרתי לה על העניין, היא לקחה את המספר ומיהרה לנתק.

אתמול הם דיברו בפעם הראשונה אחרי יותר מ-50 שנה. אחר כך אמרה לי שהמון זמן אף אחד לא קרא לה פריידל'ה, הכינוי שלה כשהייתה ילדה. היא התרגשה, אמרה שקבעה איתו שיפגשו, ואני חשבתי לעצמי כמה נחמד להיות לפעמים רק ניצב בסיפור יפה של מישהו אחר.

בתקופה האחרונה אני מקבל הזמנות לדבר על הספר שכתבתי בפני כל מיני קבוצות וקהלים. יש משהו משמח בהזדמנות לדבר על תהליך היצירה, ומצד שני, זה מעורר אצלי חרדה לא קטנה. אני לא מרגיש בנוח בסיטואציה הזאת של דיבור בפני קהל. זאת אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב מלכתחילה. בימים שלפני ההרצאה אני מסתובב בעולם עם מועקה שהולכת ומתפשטת בגוף. וברגעים לפני שאני מתחיל לדבר, אני כבר בטוח לחלוטין שיש מחסור של אוויר בעולם, ואני היחיד ששם לב. כל מיני שרירים בגוף שלא ידעתי שקיימים מתחילים לרעוד, ואני חושב לעצמי שתכף אני עומד להיתקע על הבמה, מול כולם. 
אני מנסה להבין מאיפה מגיע כל הפחד הזה. לקרוא ולהכיר כל מאמר בנושא, ללמוד איך להרגיע את הסערה הפנימית הזאת. והאמת שמידע לא חסר. עשרות מחקרים וכתבות שמסתובבות להן בעולם מציעות איך להתמודד עם החרדה. מלהביט ישר לעיניים של הקהל, ועד לעשות ריצה של שעה ביום של ההרצאה. מהקפדה על לבוש מצוחצח ונקי, ועד לדמיין את הרגע בסוף ההרצאה, שבו הקהל ימחא כפיים בהתלהבות. ואני מוצא את עצמי מנסה את כל השיטות והעצות. מקווה שאם רק אעשה את כולן, הפחד כבר יעלם מעצמו. אבל האמת, שזה לא ממש עובד לי. כי רציונלית אני מבין הכול, אבל ברגע שאני מתחיל לדבר, תמיד נשארות בגוף שאריות של פחד. רגליים שרועדות בעצבנות. קול שלפעמים לרגע נעצר ונתקע. תחושה שמשהו אצלי תמיד נשאר קצת שבור. 
כבר הרבה זמן זה יושב עליי. אבל אתמול, קראתי בפוסט של Ilana, שכתבה שביפן יש פילוסופיה ואמנות שנקראת קינצוגי. שלפי התפיסה הזאת, כל פעם שנשבר כלי, מתקנים אותו עם תערובת זהב שמדגישה את הסדקים. נותנים כבוד להיסטוריה של החפץ, לדברים שעבר בדרך, לסדקים שמרכיבים אותו. קראתי וחשבתי לעצמי שרוב העצות שקראתי על פחד קהל, על התמודדות עם פחדים בכלל, לא משאירות מקום לסדקים. כי לפעמים השאיפה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמינו, מגיעה על חשבון מה שקיים. מין ניסיון למחוק את השברים הפנימיים של עצמינו, כדי להפוך למשהו חדש, שהוא לא באמת אנחנו. 
אז אולי לא יזיק אם יהיו כמה אנשים שיסתובבו בעולם, וילחשו למי שצריך, שיש גם רגעים שבורים בחיים, וזה בסדר. כי לא הכול צריך להיות מדויק ויפה ומלוטש. גם לדברים מהוססים ומורכבים יש מקום, וגם לרגעים שבני אדם נתקעים מול קהל. ודיר באלק אם לא מפשלים מידי פעם, אחרת החיים עוד יראו בסוף כמו פרסומת אמריקאית למשחת שיניים עם דיבוב בעברית, משעממים ולא אמינים. כי לאונרד כהן כנראה צדק כשכתב, "בכל דבר יש סדק, כך האור מצליח לחדור".

1. מדי פעם אני מגלה כל מיני עובדות על העולם, שלא ברור לי איך אפשר להמשיך את החיים כרגיל אחרי שנחשפים אליהן. למשל, שיש תולעת שטוחה בשם פלנריה, שאם היא נחתכת, היא יכולה להתפצל מחדש לשני יצורים חדשים ומאושרים בחלקם. היא לא רק משחזרת את החלק שנחתך או את הזנב כמו שממית, אלא ממש מתחלקת באותו רגע לכמה יצורים נפרדים ועצמאיים לחלוטין.

2. ומאז שגיליתי שפלנריות מתקיימות להן, אני לא מפסיק לחשוב איך אפשר להתפצל ככה פתאום. הרי אם יש לחיה הזאת תודעה, זה אומר שהיא מתפרקת ונוצרת מחדש בכל פיצול, או שהיא נשארת תמיד אותה אחת, בכל החלקים? ואם היו לה זיכרונות, האם הייתה יכולה להחליט לפצל גם אותם? להגיד לעצמה, "צד ימין ייקח איתו את האהבה הראשונה, וצד שמאל יסתפק הפעם רק בחופשה בכנרת"?

3. ואולי גם אנשים, בלי שהם שמים לב, מתפצלים גם הם לפעמים. ומחשבות ותחושות שהיו חלק מהם, מתפזרים סתם כך בעולם, נשארים ליד איזה מגרש כדורסל ששיחקו בו כילדים, או בכפר בהודו שעצרו בו ללילה אחד. וברוב המקרים, הזיכרונות נותרים שם עד שמתנדפים. אבל לפעמים, רגע לפני שהם נעלמים, מגיע אדם אחר ואוסף אותם.

4. מישהו שבדיוק שיחק איתם אחד על אחד, או בחורה שהעבירה איתם את הנסיעה לכפר. ואותה מחשבה שהתפצלה כבר מהגוף המקורי, נשארת להתקיים בגוף זר, וממשיכה להסתובב דרך כל מיני שדות תעופה וחדרים ורחובות, משתנה ומתעצבת לה. ואולי במקרים נדירים ויפים, המחשבה שמסתובבת אפילו חוזרת לבסוף אל הגוף המקורי.

5. ואם זה יקרה, זה יקרה באותן שיחות סמול-טוק משעממות שאנשים נוטים לנהל. עם הבחור ממגרש הכדורסל, שפגשתם במקרה עשור אחרי ברחוב. זה יתחיל כמו תמיד עם שאלות נימוסין סטנדרטיות, עד שהבחור יגיד, "אגב, זוכר את הסל ההוא שקלעת אז מאחורי הגב?" ובעצם מה שיתכוון להגיד זה, "נפל ממך זיכרון, אז אני מחזיר לך אותו למקרה שתרצה". ושניהם יצחקו, ויגידו תודה ושלום, וד"ש למשפחה, וילכו כל אחד לדרכו. ואולי בכלל לא ישימו לב לפלא הזה, שחלק שהתפצל מאדם שב אליו, סתם כך, כאילו כלום, בצהרי היום.

ובעצם, רוב האנשים בעולם לא מודעים למה שהתרחש השבוע בספרייה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב.

באמצע היום, בחדר השקט של הספרייה, שבו כל שקית במבה מרשרשת היא עברה חמורה על הכללים, נשמע רעש. הוא התחיל עדין, כמעט נעים, ואט אט התגבר עד שהפך לצליל נסיעתו של טרקטור משולב עם מסור חשמלי. הסטודנטים, המוטרדים מספיק גם כך מתקופת המבחנים המתקרבת, סרקו את הסביבה היטב, עד שמצאו את המקור לצרותיהם: סטודנט עייף שהניח את ראשו על ספר, נרדם, והחל לנחור בקפדנות. לאחר דקה ארוכה, במהלכה כעס ניכר הצטבר בקרב כל היושבים בחדר, ניגשה אליו סטודנטית אחת, ובחנה את האפשרות להעיר את המטרד. אלא שמספר סטודנטים אחרים נופפו לה בעקשנות, דרשו שתניח למסכן להמשיך ולישון. דיאלוג אילם התנהל כמה רגעים, עד שהיא התחרטה ושבה למקומה. חלק מהנוכחים ארזו את התיקים, ויצאו מהדלת בצעדים שקטים, שלא יעירו בטעות את הבחור. ומאותו רגע, כל מי שנכנס לחדר, התבקש בסימוני ידיים ברורים לכבד את הסטודנט העייף, שקול נחירתו רק הלך וגבר.

כשיצאתי משם, הוא עדיין ישן ונחר היטב. מעניין אם אי פעם ידע כמה אנשים התאמצו והשקיעו, כדי שיוכל רק לרגע, להניח ראשו על ספר עבה, ולהירדם.

1. אחרי השחרור מהצבא, הייתה תקופה שהלכתי לעבוד בחנות ספרים. חשבתי שזאת תהיה עבודה רגועה, עם אופציה לקרוא קצת תוך כדי. הייתי בטוח שזאת תוכנית די מוצלחת, רק שלא לקחתי בחשבון שאסור לקרוא ספרים במהלך משמרת בחנות ספרים. ושתמיד יש ארגזים שצריך לפרוק. ושיש לקוחות. ואת כל העניין הזה של מכירות, שבו הייתי פחות מוצלח, בלשון המעטה. למעשה, החותם היחיד שהשארתי כמוכר ספרים, היה סגנון עיטוף המתנות הייחודי והלא סמטרי שפיתחתי, שאפילו הוביל את אחד הלקוחות להגיד, "עזוב בחורצ'יק, יש דברים שלא נועדת לעשות, תשאיר את זה לי".

2. למרות שהתנאים לא היו לטובתי, לא ויתרתי על התקווה למצוא הזדמנות לקרוא קצת. האופציה היחידה שנשארה לי היו משמרות ערב, בהן הייתי המוכר היחיד. הייתי מחכה שהחנות תתרוקן מלקוחות, ואז שולף את הספר שהיה מוחבא מתחת לדלפק. הבעיה שהרגעים האלה אף פעם לא החזיקו יותר מדקה או שתיים, כי תמיד מישהו היה נכנס. במיוחד כמה לקוחות קבועים, שקפצו לשם כמעט כל יום. בעצם, לקוחות זאת קצת הגדרה בעייתית, כי חלקם בכלל לא קנו כלום.

3. היה אחד שאפילו לא הגיע לחנות, אבל היה מתקשר אחת ליומיים, מבקש לדעת איזה ספרים חדשים הגיעו. וזה לא משנה באיזה נושא, כי הכל עניין אותו. אפילו על אטלס כבישים חדש הוא תיחקר אותי פעם חצי שעה. ולקוחה אחרת, שגרה בבית האבות הסמוך. הייתה קופצת לספר בהתלהבות על הספר האחרון של עגנון שהיא השאילה מהספרייה, ואז ממהרת לצאת, כי תכף יש ברידג' עם שרה בלוך, הקלפטע הזאת שתמיד מרמה. ולקוח נוסף, חביב למדי, שהיה מגיע כל יום בארבע בדיוק וניגש לקיר של העיתונים. קורא בקפידה כל כותרת וכותרת, אבל בסוף קונה רק ידיעות אחרונות, עם מטבע מצוחצח של חמישה שקלים. שאלתי אותו פעם למה הוא לא עושה מנוי. הוא חשב לרגע ואמר, "כי אז אני אצטרך למצוא תירוץ אחר לבוא כל יום".

4. בתקופה האחרונה אני תוהה לא מעט מה יש לספרים להציע בעולם של היום. באיזה אופן מילים יכולות להתחרות בסדרות עם תקציב של עשרות מיליוני דולרים ומשקפי תלת מימד. האמת? אני לא בטוח שספרות בכלל צריכה להיות בתחרות הזאת. אולי להפך. היא צריכה לחכות בצד לאלה שמחפשים משהו אחר. כמו אותם אנשים שהיו מגיעים כל יום לחנות. כמו אחרים שהיו מתיישבים בפינה, על כיסא הילדים הקטן, וצוללים לכמה דקות לאיזה ספר שנתקלו בו. לא יודע, אולי גם בסופר-פארם יש כאלה שמגיעים לרחרח בשמים כל היום. יכול להיות. אבל אם יש משהו אחד שהבנתי מהתקופה בחנות, זה שספרות נותנת לאנשים מקום בעולם. מספקת את המקלט שהם מחפשים מהיום-יום. ואולי בשבילם, כל העניין הזה שווה.

1. ולפעמים זה לא הולך לי כל העניין הזה, לעמוד בקצב של השגרה. לעבור מיום הזיכרון, ליום העצמאות, לשיעור בשמונה בבוקר והגשת מטלות. מרצה באוניברסיטה מסבירה על הלוח מה החומר החדש, ואני עוד קורא בלפטופ על חייל שנפל בעופרת יצוקה. לא ממש מצליח להבין איך הרוב כבר התקדמו לדבר הבא, ואני עדיין תקוע באותה נקודה.

2. וברגעים כאלה, כל הרעיון שכולנו חיים באותו קצב, על אותו ציר זמן, נראה לי מוזר. שכולנו קמים בבוקר וישנים בלילה. חוגגים פסח וראש השנה. מתחילים בית ספר בכיתה א' ומסיימים בגיל שמונה עשרה. כל כך הרבה אירועים בחיים שרובנו נעבור בהם בתאריך ידוע מראש, בלי שבכלל תכננו. כאילו יש בחיים האלה מין מטרונום סמוי, שכולנו צריכים לחיות לפיו.

3. ואולי צריך להשאיר בעולם כמה נקודות יציאה, למי שקצת קשה לו לעמוד בקצב. מקומות במרחב שיהיה אפשר לעצור בהם לכמה רגעים, לעשות הפסקה כשצריך. מספיק משהו קטן, נגיד חדרים שקופים כאלה שיפזרו בכל שכונה. שכל מי שעייף מכל המירוץ הזה, יוכל להיכנס ולעשות הפסקה. להצהיר שהוא יצא לרגע מהמשחק.

4. ובנקודות יציאה האלה, אנשים יוכלו להישאר כמה זמן שיצטרכו. אפשר שתי דקות, ואפשר גם שנה. יהיו כמה כיסאות, וגם מיטה או שתיים. ויהיה גם תה וקפה, ואולי אם יארגנו תקציב אז גם כיבוד קל. ושני הכללים היחידים שיהיו שם, זה שכל אחד מוזמן, ולאף אחד אסור לשאול את השני מתי הוא חוזר החוצה. שגם אם נשיא המדינה יחליט לבקר, לא יטרידו אותו שהוא עוד רגע מאחר לפגישה עם מלך שבדיה.

5. ואולי, עד שיבנו את כל החדרים השקופים האלה, שווה לתת לאנשים לעבור בעולם הזה בקצב שלהם. מי שמתאים לו להמשיך עם הזרם ימשיך, ומי שהחיים קצת מהירים לו מידי, יקבל אישור יציאה מהזמן. יקבל עוד יום לעבד את התחושות בין יום הזיכרון לעצמאות, או ישאר שנה נוספת בתיכון אם הוא עדיין לא מוכן לשלב הבא. לפרוס קצת לרוחב את ציר הזמן הנוקשה הזה, כדי שיהיה מקום גם לאלה שלפעמים מרגישים בו קצת אבודים.

1. אני חושב שבנסיבות אחרות, ההורים שלי היו יכולים להיות מגלי ארצות. אחת לכמה שבועות הם מארגנים תיק עם מים ופירות יבשים, לוקחים את האוטו ויוצאים למסע. נוסעים למקום שלא ביקרו בו, מתרגשים מהעניין כל פעם מחדש. רק חבל שרצה הגורל וקולומבוס כבר גילה את אמריקה, וגם לאנטרקטיקה מישהו הספיק להגיע.

2. אז במקום הם מסתפקים במקומות קצת קרובים יותר, אבל אקזוטיים לא פחות. נגיד גבעתיים. או גדרה. או כפר סבא. לא מדובר במקומות אקראיים, אלא כאלה שנבחרו בקפידה, ועמדו בשני קריטריונים נוקשים: מרחק של עד שעה וחצי נסיעה מהבית, ובעיקר, עיר סטנדרטית לחלוטין בכל קנה מידה.

3. כי שרידים מהתקופה הביזנטית או הליכה בדרך נבטית עתיקה זה פחות הסגנון שלהם. גם לא פסטיבל תיאטרון בעכו או קיבוץ עם מעיין סמוך. אבל התבוננות ממושכת באצטדיון הכדורגל החדש בנתניה לעומת זאת, היא ההגדרה של שניהם ליום כיף. גם קנייה של כלי פלסטיק בכפר חב"ד נכנס אצלם תחת הקטגוריה של שופינג מוצלח.

4. כשסיפרתי לאמא שלי שאני חושב לכתוב על העניין, היא טענה בתוקף שמי שלא ראה את הטיילת החדשה בבת ים, לא מבין על הוא מדבר. וחוץ מזה, זה בכלל לא נכון, כי רק לפני כמה ימים הם חזרו מטיול מיוחד במינו. נסעו כל הדרך לראש העין כדי לצפות בדירות של פרויקט מחיר למשתכן, ואז בדקו כמה עולה בקבוק קולה בסופר מרקט המקומי.

5. אז אם אתם חושבים בטעות שאתם גרים בעיר משעממת, או בטוחים שבברצלונה או ניו יורק מצבכם היה טוב יותר, תדעו שיש לפחות שני אנשים בעולם שרק מחפשים הזדמנות לבקר. שבאמת רואים בפתח תקווה מידה של פלא. ואולי בעצם, גילוי זה בכלל לא דבר חד פעמי, אלא אירוע שחוזר על עצמו שוב ושוב. אותה נקודה במרחב נבראת מחדש דרך אינספור עיניים שונות, ואנשים כמו ההורים שלי יכולים להמשיך לגלות ארצות, גם אחרי שמצאו את כולן.

(בתמונה: אבא שלי מצלם בהתלהבות בניין סטנדרטי לחלוטין בבאר יעקב)

1. לפעמים אני חושב שכל מה שאבד, סופו להימצא מחדש. זה לא נראה לי הגיוני שהחומר הזה פשוט מתפזר. שאין ביטוי פיזי גלוי לכל האובדן שאנחנו מייצרים. שאולי כל עט ומטען של פלאפון שאי פעם איבדתי, יצוץ לו יום אחד אי שם בעולם.

2. במונגוליה למשל. אפילו יודיעו על זה בחדשות. יונית לוי תכריז בקול בטוח ורציני, שהר עצום של חפצים נמצא במזרח הרחוק. שהגובה שלו 7000 מטר לפחות, והרוחב עוד לא ברור. שחוקרים מקומיים בוחנים את הממצאים. שחלקם מעריכים שבתוך ההר הזה, נמצאים כל הדברים שנאבדו. שעונים וארנקים ומפתחות שהתגלגלו כולם בצורה לא מוסברת לנקודה אחת במרחב.

3. ויהיו מי שיעזבו הכל, יחצו את הגלובוס בתקווה למצוא שם משהו. יעמדו בשורה ארוכה למרגלות ההר, ירשמו אצל איזה פקיד מנומנם. יגידו, "אני מחפש שעון של סבא שלי שאבד במלחמה" או, "את הכדורגל שבעטתי בכיתה ד' מעל הגדר". ואחרי שירשמו בצורה מסודרת, יעלו אחד אחרי השניה, יתחילו לנבור בידיים חשופות בין החפצים.

4. ואחת לכמה זמן, תשמע קריאה של שמחה, של מישהו שמצא. שיחזור הביתה עם תיק עמוס בגרביים צבעוניות ומחברות ישנות. יציג את השלל בגאווה לאנשים מסודרים ומוקפדים שלא איבדו יותר מידי דברים בחייהם. כאלה שישאלו מכורח הנימוס איך היה, למרות שלא באמת יבינו את הסיפוק המשונה הזה, למצוא משהו שכבר היית בטוח שלא ישוב.

5. ובסוף, כשכל העניין יידעך, וצוותי החדשות יעברו למקום אחר, יישארו על ההר רק מעטים. אלו שלא ממש בטוחים מה הם מחפשים. יעמדו מול הפקיד במבט מבולבל, יסבירו שהם בטוחים שמשהו אבד, אבל לא ידעו להגיד מה. ימצאו את עצמם מחטטים בדקדקנות בתוך הערמות, בתקווה שבתוך כל החומר, יימצא איזה רמז לדבר שחסר. לא בטוח שימצאו. אבל אולי באחד הימים יבחינו בזריחה יפה, או חבילת קלפים עם ריח שיזכיר להם משהו מהילדות. ירגישו לרגע, שגם בהתעקשות להמשיך ולחפש, יכולה להימצא מידה של נחמה.

1. היום הגיע אליי עותק של הספר "20 סיפורים קצרים", בתרגום לאיטלקית. קובץ סיפורים שבו זכיתי לפרסם סיפור קצר שלי יחד עם עוד סופרים וסופרות, ביניהם סמי מיכאל, יוכי ברנדס, אשכול נבו, סביון ליברכט ואתגר קרת, ועוד רבים וטובים. הסתכלתי עליו כמה דקות ארוכות, אבל האמת שלא הצלחתי לקרוא כלום, כי יש לי פוטנציאל נמוך ללמידת שפה זרה שלישית.

2. אמרה לי את זה פסיכולוגית חינוכית שהלכתי אליה בכיתה ו'. היא עשתה לי כל מיני מבחנים, כמו לזכור רשימת מילים ולשרטט ריבועים. הייתי בטוח שעשיתי את זה לא רע, אבל אחרי כמה פגישות היא הגישה לי דו"ח מסודר ומוקפד, עדכנה אותי שיש לא מעט דברים שאתקשה לעשות בעתיד. אמרה שיהיו לי קשיים בהתבטאות בכתב, ופוטנציאל נמוך ללמידת שפה זרה שלישית. באותו זמן זה היה נראה לי דבר נחמד ומתחשב מצידה לומר, כי זה אפשר לי להיכשל מבחן אחרי מבחן בערבית, בידיעה שאין לי באמת אופציה אחרת.

3. אבל עכשיו כשהגיע הספר באיטלקית, חשבתי לשלוח לה הודעה. רק להגיד שאולי האבחון שלה היה קצת נחרץ מידי. שעם קצת מאמץ, דווקא הצלחתי לבטא כמה דברים בכתב. ושבעזרת אנשים טובים כמו עלמה כהן ורדי שערכה את הספר, ולוקה קולומבו שתרגם אותו, הוא אפילו הופיע באיטלקית. ושהאמת, התרגשתי לגלות שמישהו שם החליט לקרוא לספר "הים של ירושלים", על שם הסיפור שלי.

4. ובעצם, זה דווקא טוב שהיא אמרה לי בגיל שתים עשרה את כל הדברים שאתקשה לעשות בחיים. כי אם לא הייתה אומרת, אולי לא היה לי צורך להוכיח שיש סיכוי שהיא טועה.

1. השבוע, אחרי המבחן הראשון שלי באוניברסיטה, נזכרתי במורה למוזיקה שהייתה לי פעם. למדתי אצלה כמה חודשים בכיתה ט', כשעוד האמנתי בטעות שיש בי שמץ של כישרון מוזיקלי. אני חושב שקראו לה רעיה. היא הייתה אישה מבוגרת, עולה מברית המועצות, שהגיעה לכל השיעורים בז'קטים יפים ומוקפדים. כל מי שלמד במרכז המוזיקה העירוני היה צריך לקחת את השיעור שלה, תיאוריה למוזיקה. לימדה שם כל מיני דברים שלא ממש הצלחתי להבין על סולמות ומקצבים.

2. אני מודה שבזמנו חשבתי שהשיעורים שלה מיותרים. כבר בשיעור הראשון היא הודיעה שיתקיים מבחן בסוף החודש. גם ביקשה שנגיע עם מחברות ונרשום את כל מה שכתוב על הלוח. כל האווירה הרגישה לי מעייפת, בטח ביחס לשיעור נגינה על גיטרה. בשיעורים היא השמיעה מוזיקה קלאסית בעזרת רדיו טייפ ישן שהיה לה, ביקשה מכל הכיתה להאזין ברצינות. להתחבר למוזיקה. לראות מה היא גורמת לנו להרגיש. אמרה הכל בטון רציני ויבש, בזמן שחצי כיתה הייתה צוחקת מהבקשות המוזרות שלה. לא הבנו מה הקשר בין המורה הזקנה הזאת לחלום לנגן כמו אריק קלפטון או להיות ג'ים מוריסון.

3. כשהגיע המבחן, לא ידעתי כמעט כלום מהחומר. היא השמיעה כמה יצירות מוזיקליות, ואז ביקשה מאיתנו לענות על שאלה או שתיים לגביי כל אחת. מתחת לכל שאלה הייתה גם שאלת בונוס קטנה: "מה הרגשת תוך כדי האזנה ליצירה?" בקושי ידעתי לענות על השאלות, אז החלטתי לענות בצחוק על שאלות הבונוס. לכתוב דברים מגוחכים כאלה, נגיד ש"אני מרגיש שאני הולך באחו וקר לי" או "אני מרגיש את הגלים של הים מתנפצים בתוכי".

4. שבוע אחרי היא החזירה לכולם את המבחנים, עם סימונים בעט אדום. הייתי בטוח שאקבל נכשל לצד הערה שזה לא מכובד לזלזל במבחן. אבל כשקיבלתי את הטופס, ראיתי שליד כל משפט שכתבתי, היא הקפידה לכתוב הערה רצינית. "זה מעניין שחשבת על אחו", או "ים זאת פרשנות נפלאה, לא חשבתי על זה כך". בסוף המבחן, ליד הציון עובר, היא כתבה בכתב יד גדול וברור, "העיקר שהרגשת!!!"

5. השבוע, ביום של המבחן, הגעתי לאוניברסיטה בשבע וחצי בבוקר. השמיים כבר היו בגוון בהיר, והיה ריח משונה של בוקר שהגיע מהעצים. עמדתי כמה דקות בשמש הקרה לפני שנכנסתי לכיתה. זה היה נחמד. אני לא בטוח שהמבחן הלך הכי טוב, אבל כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי שאחרי שכל תקופת המבחנים הזאת תיגמר, אני אצא איזה בוקר מוקדם לים. אשב קצת ליד הגלים. ואז נזכרתי במורה רעיה, ובמה שבאוניברסיטה אני לפעמים קצת שוכח: שאולי יותר מהכל, העיקר להרגיש.