פחד

בתקופה האחרונה אני מקבל הזמנות לדבר על הספר שכתבתי בפני כל מיני קבוצות וקהלים. יש משהו משמח בהזדמנות לדבר על תהליך היצירה, ומצד שני, זה מעורר אצלי חרדה לא קטנה. אני לא מרגיש בנוח בסיטואציה הזאת של דיבור בפני קהל. זאת אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב מלכתחילה. בימים שלפני ההרצאה אני מסתובב בעולם עם מועקה שהולכת ומתפשטת בגוף. וברגעים לפני שאני מתחיל לדבר, אני כבר בטוח לחלוטין שיש מחסור של אוויר בעולם, ואני היחיד ששם לב. כל מיני שרירים בגוף שלא ידעתי שקיימים מתחילים לרעוד, ואני חושב לעצמי שתכף אני עומד להיתקע על הבמה, מול כולם. 
אני מנסה להבין מאיפה מגיע כל הפחד הזה. לקרוא ולהכיר כל מאמר בנושא, ללמוד איך להרגיע את הסערה הפנימית הזאת. והאמת שמידע לא חסר. עשרות מחקרים וכתבות שמסתובבות להן בעולם מציעות איך להתמודד עם החרדה. מלהביט ישר לעיניים של הקהל, ועד לעשות ריצה של שעה ביום של ההרצאה. מהקפדה על לבוש מצוחצח ונקי, ועד לדמיין את הרגע בסוף ההרצאה, שבו הקהל ימחא כפיים בהתלהבות. ואני מוצא את עצמי מנסה את כל השיטות והעצות. מקווה שאם רק אעשה את כולן, הפחד כבר יעלם מעצמו. אבל האמת, שזה לא ממש עובד לי. כי רציונלית אני מבין הכול, אבל ברגע שאני מתחיל לדבר, תמיד נשארות בגוף שאריות של פחד. רגליים שרועדות בעצבנות. קול שלפעמים לרגע נעצר ונתקע. תחושה שמשהו אצלי תמיד נשאר קצת שבור. 
כבר הרבה זמן זה יושב עליי. אבל אתמול, קראתי בפוסט של Ilana, שכתבה שביפן יש פילוסופיה ואמנות שנקראת קינצוגי. שלפי התפיסה הזאת, כל פעם שנשבר כלי, מתקנים אותו עם תערובת זהב שמדגישה את הסדקים. נותנים כבוד להיסטוריה של החפץ, לדברים שעבר בדרך, לסדקים שמרכיבים אותו. קראתי וחשבתי לעצמי שרוב העצות שקראתי על פחד קהל, על התמודדות עם פחדים בכלל, לא משאירות מקום לסדקים. כי לפעמים השאיפה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמינו, מגיעה על חשבון מה שקיים. מין ניסיון למחוק את השברים הפנימיים של עצמינו, כדי להפוך למשהו חדש, שהוא לא באמת אנחנו. 
אז אולי לא יזיק אם יהיו כמה אנשים שיסתובבו בעולם, וילחשו למי שצריך, שיש גם רגעים שבורים בחיים, וזה בסדר. כי לא הכול צריך להיות מדויק ויפה ומלוטש. גם לדברים מהוססים ומורכבים יש מקום, וגם לרגעים שבני אדם נתקעים מול קהל. ודיר באלק אם לא מפשלים מידי פעם, אחרת החיים עוד יראו בסוף כמו פרסומת אמריקאית למשחת שיניים עם דיבוב בעברית, משעממים ולא אמינים. כי לאונרד כהן כנראה צדק כשכתב, "בכל דבר יש סדק, כך האור מצליח לחדור".