1. ולפעמים זה לא הולך לי כל העניין הזה, לעמוד בקצב של השגרה. לעבור מיום הזיכרון, ליום העצמאות, לשיעור בשמונה בבוקר והגשת מטלות. מרצה באוניברסיטה מסבירה על הלוח מה החומר החדש, ואני עוד קורא בלפטופ על חייל שנפל בעופרת יצוקה. לא ממש מצליח להבין איך הרוב כבר התקדמו לדבר הבא, ואני עדיין תקוע באותה נקודה.
2. וברגעים כאלה, כל הרעיון שכולנו חיים באותו קצב, על אותו ציר זמן, נראה לי מוזר. שכולנו קמים בבוקר וישנים בלילה. חוגגים פסח וראש השנה. מתחילים בית ספר בכיתה א' ומסיימים בגיל שמונה עשרה. כל כך הרבה אירועים בחיים שרובנו נעבור בהם בתאריך ידוע מראש, בלי שבכלל תכננו. כאילו יש בחיים האלה מין מטרונום סמוי, שכולנו צריכים לחיות לפיו.
3. ואולי צריך להשאיר בעולם כמה נקודות יציאה, למי שקצת קשה לו לעמוד בקצב. מקומות במרחב שיהיה אפשר לעצור בהם לכמה רגעים, לעשות הפסקה כשצריך. מספיק משהו קטן, נגיד חדרים שקופים כאלה שיפזרו בכל שכונה. שכל מי שעייף מכל המירוץ הזה, יוכל להיכנס ולעשות הפסקה. להצהיר שהוא יצא לרגע מהמשחק.
4. ובנקודות יציאה האלה, אנשים יוכלו להישאר כמה זמן שיצטרכו. אפשר שתי דקות, ואפשר גם שנה. יהיו כמה כיסאות, וגם מיטה או שתיים. ויהיה גם תה וקפה, ואולי אם יארגנו תקציב אז גם כיבוד קל. ושני הכללים היחידים שיהיו שם, זה שכל אחד מוזמן, ולאף אחד אסור לשאול את השני מתי הוא חוזר החוצה. שגם אם נשיא המדינה יחליט לבקר, לא יטרידו אותו שהוא עוד רגע מאחר לפגישה עם מלך שבדיה.
5. ואולי, עד שיבנו את כל החדרים השקופים האלה, שווה לתת לאנשים לעבור בעולם הזה בקצב שלהם. מי שמתאים לו להמשיך עם הזרם ימשיך, ומי שהחיים קצת מהירים לו מידי, יקבל אישור יציאה מהזמן. יקבל עוד יום לעבד את התחושות בין יום הזיכרון לעצמאות, או ישאר שנה נוספת בתיכון אם הוא עדיין לא מוכן לשלב הבא. לפרוס קצת לרוחב את ציר הזמן הנוקשה הזה, כדי שיהיה מקום גם לאלה שלפעמים מרגישים בו קצת אבודים.
פוסטים 